(ראה גם: בית המקדש-חורבן, ירושלים-חורבן)
ובחדש החמישי בשבעה לחדש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבכדנאצר מלך בבל, בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלים. וישרף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול שרף באש... (מלכים ב כה ח)
ובחדש החמישי בעשור לחדש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדראצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלים. וישרף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית הגדול שרף באש... (ירמיה נב יב)
ויש באדם שס"ה גידים, וכנגדם שס"ה מצות, שהם לא נתנו להעשות, (שגיד הנשה הוא אחד מהם), וכנגד שס"ה ימות השנה, (דהיינו בתוספת עשרת ימי תשובה), ותשעה באב הוא אחד מהם, שהוא כנגד סמאל, שהוא אחד משס"ה מלאכים (השולטים על שס"ה ימות השנה. ונמצא ט' באב בשס"ה ימות השנה, וגיד הנשה בשס"ה גידים, הם בחינה אחת). ועל כן אמרה תורה לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, א"ת הוא לרבות תשעה באב, שאין אוכלים בו ואין שותים, (להיותו בחינה אחת עם גיד הנשה).
ומשום זה ראה הקב"ה הכל, ונרמז (בכתוב) רמז ליעקב, ויאבק איש עמו, היינו בכל ימות השנה, ובכל אבריו של יעקב ולא מצא (מקום לאחיזה) אלא בגיד הנשה ההוא, ומיד תשש כחו של יעקב. ובימות השנה מצא את יום תשעה באב, שבו נתגבר (סמאל) ונקשר הדין עלינו, ונחרב בית המקדש. וכל מי שאוכל בתשעה באב, כאלו אוכל גיד הנשה... (וישלח קג)
תא חזי שכך הוא, כי למדנו בי"ז בתמוז בוטל התמיד, ובט' באב חרב בית המקדש, וכמו שאמר ר' יוסי מגלגלים זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב, כי בלילה ההוא (של ט' באב) הוציאו המרגלים שם רע על הארץ הקדושה, והרימו קולם בבכיה, ונקבעה (הבכיה) לדורי דורות.
ותדקדק ותמצא, שמשעה שבוטל התמיד שהיה מכפר על עונותיהם, עד שנחרב בית המקדש, בין בפעם הראשונה ובין בפעם השניה היא כ"ב ימים, כנגד אלו כ"ב שנים שלא ראה אותו צדיק את פני כבודו של אביו, וזה הוא, להראות חכמה עליונה, שזה בזה תלוי, (שחורבן בית המקדש, תלוי במכירת יוסף)... (זהר חדש וישב מב)
דתניא ט' באב שחל להיות בשבת וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו. חל להיות תשעה באב בערב שבת מביאין לו כביצה ואוכל כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה... ורבי יוסי אומר מתענה ומשלים... (עירובין מ ב, וראה שם עוד)
מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין, מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושין, ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים, רשב"ג אומר לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם... אמר שמואל אין תענית ציבור בבבל אלא תשעה באב בלבד... נימא מסייע ליה אין בין תשעה באב ליום הכיפורים אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר. מאי ספיקו מותר, לאו בין השמשות, לא, כדאמר רב שישא בריה דרב אידי לקביעה דירחא, (לעשות שני ימים כי מספקא לן אם עברו בית דין חדש שעבר אי לא). דרש רבא עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בו כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכיפורים, ובין השמשות שלו אסור... ואיבעית אימא מאי אינו כתענית ציבור לעשרים לארבעה (ברכות)... דא"ר אלעזר אסור לו לאדם שיושיט אצבעו במים בתשעה באב כדרך שאסור להושיט אצבעו ביום הכיפורים... (פסחים נד ב)
דאמר רב חנא בר ביזנא אמר ר"ש חסידא מאי דכתיב כה אמר ה' צב-אות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה, בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, אין שלום צום... אין גזירת המלכות ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין. אי הכי ט' באב נמי, אמר רב פפא שאני ט' באב הואיל והוכפלו בו צרות... (ראש השנה יח ב)
בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר ונחרשה העיר. משנכנס אב ממעטין בשמחה. שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור מלספר ומלכבס, ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת, ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין לא יאכל בשר ולא ישתה יין, רבן שמעון בן גמליאל אומר ישנה, רבי יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים. (תענית כו ב)
בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ מנלן, דכתיב ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן, ואמר מר שנה ראשונה עשה משה את המשכן, שניה הקים משה את המשכן ושלח מרגלים, וכתיב ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן מעל משכן העדות, וכתיב ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים... וכתיב עד חדש ימים וגו' דהוו להו עשרין ותרתין בסיון. וכתיב ותסגר מרים שבעת ימים דהוו להו עשרין ותשעה בסיון, וכתיב שלח לך אנשים, ותניא בעשרים ותשעה בסיון שלח משה מרגלים, וכתיב וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום, הני ארבעים יום נכי חד הוו, אמר אביי תמוז דההיא שתא מלויי מליוה, דכתיב קרא עלי מועד לשבור בחורי, וכתיב ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. אמר רבה אמר ר' יוחנן תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות.
חרב הבית בראשונה, דכתיב ובחדש החמישי בשבעה לחדש... וכתיב ובחדש החמישי בעשור לחדש... ותניא אי אפשר לומר בשבעה שהרי כבר נאמר בעשור, ואי אפשר לומר בעשור שהרי כבר נאמר בתשעה, הא כיצד, בשבעה נכנסו נכרים להיכל ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור והיה דולק והולך כל היום כולו, שנאמר אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. והיינו דאמר רבי יוחנן אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף, ורבנן אתחלתא דפורענותא עדיפא.
ובשניה מנלן, דתניא מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב, אמרו כשחרב בית המקדש בראשונה אותו היום ערב תשעה באב היה ומוצאי שבת היה ומוצאי שביעית היתה, ומשמרתה של יהויריב היתה, והלוים היו אומרים שירה ועומדין על דוכנם, ומה שירה היו אומרים וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם ולא הספיקו לומר יצמיתם ה' אלקינו עד שבאו נכרים וכבשום, וכן בשניה. (שם כט א)
ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין וכו'. אמר רב יהודה לא שנו אלא משש שעות ולמעלה אבל משש שעות ולמטה מותר. ואמר רב יהודה לא שנו אלא בסעודה המפסיק בה אבל בסעודה שאינו מפסיק בה מותר, ותרוייהו לקולא...
תנו רבנן כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב, אסור באכילה ובשתיה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות, אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות וקורא בקינות באיוב ובדברים הרעים שבירמיה, ותינוקות של בית רבן בטלין, משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב. ר' יהודה אומר אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות.. (אבל קורא הוא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו ותינוקות של בית רבן בטלים בו, משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב).
אמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אילעאי, ערב תשעה באב מביאין לו פת חריבה במלח ויושב בין תנור לכיריים ואוכל ושותה עליה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו... תניא אידך כל האוכל ושותה בט' באב כאילו אוכל ושותה ביום הכפורים. ר"ע אומר כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם. וחכמים אומרים כל העושה מלאכה בט' באב ואינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה, שנאמר שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה. תניא נמי הכי כל האוכל בשר ושותה יין בט' באב עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם. (שם ל א)
...שבת שחל תשעה באב בתוכה אסור לספר ולכבס (ואסור לארס), ויש אומרים כל החודש אסור, מתקיף לה רב אשי ממאי דליארס ליארס ממש, דלמא למיעבד סעודת אירוסין הוא דאסור, הא ליארס שפיר דמי, כי הכי מלישא לינשא נמי למיעבד סעודת נשואין הוא דאסור הא לישא שפיר דמי, הכי השתא בשלמא נשואין בלא סעודה איכא שמחה, אלא אירוסין בלא סעודה מי איכא שמחה... (יבמות מג ב)
בכה תבכה בלילה, שתי בכיות הללו למה, אמר רבה אמר רבי יוחנן אחד על מקדש ראשון ואחד על מקדש שני. בלילה, על עסקי לילה, שנאמר ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. אמר רבה א"ר יוחנן אותו (היום) ליל ט' באב היה, אמר להן הקב"ה לישראל אתם בכיתה בכיה של חנם ואני אקבע לכם בכיה לדורות... (סנהדרין קד ב)
כל מחוייבי טבילות טובלין כדרכן בתשעה באב וביום הכפורים. א"ר חנניה סגן הכהנים כדיי הוא ביתו של אלקינו שיאבדו עליו הכהנים טבילה אחת, דרש רבי לוי כהדא דרבי חנניה סגן הכהנים. (ביצה י ב)
בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע, ומהו אומר רחם ה' אלקינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלם עירך ועל ציון משכן כבודך ועל העיר האבילה ההרוסה השוממה הנתונה ביד זרים הרמוסה בכף עריצים ויבלעוה לגיונות ויחללוה עובדי פסילים כי לישראל עמך נתתה באהבה לנחלה ולזרע ישורון ירושה הורשת, כי באש החרבתה ובאש אתה עתיד לבנותה, כאמור ואנכי אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. ר' אבודמא דציפורין בעא קומי רבי מנא איכן הוא אומרה, אמר לו ואדיין את לזו, כן אמר רב ירמיה בשם רב כל דבר שהוא לבא אומרו בעבודה, כל דבר שהוא לשעבר אומרו בהודייה. (תענית י א)
...שמואל אמר אפילו בט' באב יארס שלא יקדמנו אחר, מחלפה שיטתיה דשמואל, תמן הוא אמר מושיב יחידים ביתה במאזנים לעלות המה מהבל יחד, והכא הוא אמר הכין, אלא שלא יקדמנו אחר בתפלה, אפילו כן לא קיימה (אינה מתקיימת לו)... ר' ירמיה בשם רבי חייה בר בא בדין היה שיהו מתענין בעשירי שבו נשרף בית אלקינו, ולמה בתשיעי שבו התחילה הפורענות. ותני כן בשביעי נכנסו לתוכו בשמיני היו מקרקרין בו, בתשיעי הציתו בו את האור ובעשירי נשרף. רבי יהושע בן לוי ציים תשיעי ועשירי... אלא ביקש רבי לעקור ט' באב שחל להיות בשבת ולא הניחו לו, אמר הואיל ונדחה ידחה, אמרו לו ידחה למחר... רב מן דהוה אכל כל צורכיה הוה צבע פיסתיה בקיטמא (טובל פרוסת לחם באפר) ואמר זו היא עיקר סעודת ט' באב, לקיים מה שנאמר ויגרס בחצץ שני הכפישני באפר... (שם כה ב, וראה שם עוד)
רבי ור' ישמעאל בר' יוסי היו יושבים ועוסקים במגילת קינות ערב תשעה באב שחל להיות בשבת עם חשכה מן המנחה ולמעלה, שיירו בה אלף בית אחת, אמרו למחר אנו גומרים אותה, כשעלה רבי נכשל באצבעו הקטנה, קרא על עצמו רבים מכאובים לרשע... (ויקרא טו ד)
ר' אבין פתח השביעני במרורים בלילי הפסח של יום טוב הראשון, הרוני לענה בתשעה באב, ממה שהשביעני בלילי יום טוב הראשון של פסח הרוני בלילי ט' באב לענה, הוי בלילי יום טוב הראשון של פסח הוא לילי ט' באב, ועל זה היה מקונן ירמיה איכה ישבה בדד. (איכה פתיחתא יח)
והקורא אומר ברוך דיין האמת, ויש שמניחין את התורה על הקרקע בעטיפה שחורה, ואמרו נפלה עטרת ראשנו וקורין ומספידין כאדם שמתו מוטל לפניו, ויש שמשנין את מקומן, ויש שיורדין מספסליהם למטה, וכולן מתפלשין באפר, ואין אומרים שלום זה לזה כל הלילה וכל היום עד שישלימו העם קינותיהם. בשעת הקינות אסור לספר דבר ולצאת לחוץ כדי שלא יפסיק לבו מן האבלות, וכל שכן לשוח עם חברו. בתפלת ערבית אין אדם שומע לחבירו מפני שהן מתפללין בלחישה ואין אומרים לא ברכו ולא יהי שם. (יח ז)
אבל בתפלת שחרית אחר המזמורים והפסוקים אלו אומר ביוצר ברכו בקול נמוך, ואין מזכירין קדוש ואף לא קדיש אבל בתפלת המנחה אומר קדוש וקדיש. (יט א)
ילמדנו רבינו כיון שיצא תשעה באב מהו שיהא מותר בכל, כך שנה ר' חייא הגדול כיון שיצא תשעה באב מותר אדם בכל, למה מפני שהוא כמתו של אדם מוטל לפניו והוא אסור לאכול בשר ולשתות יין, וכיון שנקבר המת מותר בהם, אף זה תשעה באב אבל הוא, כיון שיצא תשעה באב מותר אדם בכל. אף על פי שמותר לנו אלא לעולם אנו צריכים שתהא אנחתה בלבנו עד שישוב הקב"ה עליה... (פרשה לא ותאמר ציון)
עתיד הקב"ה להפוך תשעה באב לשמחה, שנאמר כה אמר ה' צב-אות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים ולבנות את ירושלים הוא בעצמו ולקבץ גלויות ישראל לתוכה, שנאמר בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס. (איכה א תתקצח)
מצוה גדולה להתאבל בט' באב, וקינה מבעי ליה, ועיקר הקינה היא מגילת קינות, דהיינו מגלת איכה הנאמרה ברוח הקודש על פי נבואת ירמיה. על כן נראה לי מנהג טוב כל יחיד ויחיד יחזור ויקרא מגלת איכה למחר בינו לבין עצמו, כי לעולם ענין היום עדיף... והמתענין ליל י' פשיטא ופשיטא דמנהגא הוא שיקראנה בליל עשירי גם כן לקיים בכה תבכה בלילה, ואם מתענה אף ביום העשירי וקורא אותה גם ביום העשירי יקויים בו שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. ועוד מצאתי ברש"י של מסכת תענית שאבילות של יום יותר גדול משל לילה...
רבים מעמי הארץ ומכח ההרגל נכשלים גם כן קצת מהלומדים ואינם נזהרים בחליצת נעל ולובשים מנעליהם לאחר חצות, וראיתי מנהג זה בהרבה קהילות, בני אל תלך בדרך אתם, כי כל מה שאסרו החכמים הכל אסור עד הלילה, כמו אכילה ושתיה, אלא דברים שאינם אלא מנהגא שלא מוזכר בתלמוד, כמו ישיבה על הקרקע בזה יש נוהגין להקל אחר חצות... (מסכת תענית עמוד העבודה, וראה שם עוד)
והנה תשעה באב יום מיוחד לפורעניות, כמו שכתב בזהר הקדש וישלח ששס"ה ימים נגד שס"ה לא תעשה, ובכל יום שליט מלאך מיוחד, וט' באב שולט שרו של עשו הוא שטן הוא מלאך המות... ושס"ה לא תעשה נגד הגידין להסיר המסך המבדיל שלא לעכב המשכות החיות מרמ"ח לכל הגוף, וזה הגיד קשה לנקות הפסולת ממנו על כן לא יאכלו בני ישראל גיד הנשה שהמשכה נעשה על ידי מלאכים, וזה המלאך מעכב. ולכן שבת דוחה ט' באב כי אין ההנהגה בשבת על ידי מלאכים ולכן ברכת ה' וכו' תעשיר דרשו על שבת, ולא יסף עצב זה האבל, פירוש אבילות היא רק במדרגות תחתונות כנ"ל, והשבת שאין השפע בא על ידי מדרגות תחתונות ממילא אין אבלות... (דברים תרנ"ג)
שייך לעיל במה שאמרנו שיום הכפורים מיוחד נגד גיד המילה, כמו כן זה לעומת זה תשעה באב מיוחד נגד גיד הנשה, כדאיתא בזהר הקדש, וכמו שגיד הנשה מנשה פולחנא דמרי עלמא, כמו כן המילה הוא בחינת הזכירה כמו שכתבנו במקום אחר. (ליום כפור תרנ"ב)
...ונראה דחגה קאי על ט' באב, דבזמן הבית היה חג, וכמו שנאמר "והפכתי חגיכם לאבל", ואיזה חג נהפך לאבל אם על ה' חגים הלא לא נהפכו לאבל יותר משאר ימות השנה, רק קאי על תשעה באב שבזמן הבית היה חג, וכמו בבית שני ששאלו את יתענו בצומות והשיבום הנביא צום הרביעי וגו' יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, אף שידעו שעדיין לא היתה הגאולה בשלימות, מכל מקום בזמן הבית היה יום טוב מפני שהיה צומות מקודם. כן בזמן בית ראשון היה בתשעה באב יום טוב ומועד, ואף שלא היה עוד צומות מקודם מכל מקום מזמן המדבר שנגזר במרגלים כמו שאמרו (תענית כ"ט) אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות, ומן אותה שעה נגזר על בית המקדש שיחרב כדי שיגלו ישראל... וכיון שראו אחר כך שהיו בארץ ישראל ולא נתקיים רק להפיל אותם במדבר והם שרוין בארץ ישראל, לכן עשו אז בזמן בית ראשון גם כן חג בט' באב, כמו שעשו בבית שני שנהפך הצום לששון ולשמחה.
ונראה שהיה החג ז' ימים מט' באב עד ט"ו באב, ויש לומר שזה שלמדו (מו"ק כ) לאבילות ז', דכתיב והפכתי חגיכם לאבל, מה חג ז' אף אבילתו ז'... ובט"ו בו קבעו בזמן הבית חג ומחולות שהיה יום האחרון מן ז' ימי חג אלו... (ט"ו באב א, וראה שם עוד)