(ראה גם: אברהם-ברית והבטחה, אומות העולם, יציאת מצרים, מצרים, פרעה, קריעת ים סוף)
ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם, ארבע מאות שנה. וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. (בראשית טו יג)
ויאמר אנכי הא-ל אלקי אביך, אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם. אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, ויוסף ישית ידו על עיניך. (שם מו ג)
ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים, שלשים שנה וארבע מאות שנה. (שמות יב מ)
וענית ואמרת לפני ה' אלקיך ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אותנו המצרים ויענונו, ויתנו עלינו עבודה קשה. ונצעק אל ה' אלקי אבותינו, וישמע ה' את קולנו וירא את ענינו ואת עמלינו ואת לחצנו... (דברים כו ה)
ויבא ישראל מצרים, ויעקב גר בארץ חם. ויפר את עמו מאד ויעצימהו מצריו. הפך לבם לשנא עמו, להתנכל בעבדיו. שלח משה עבדו, אהרן אשר בחר בו... (תהלים קה כג)
ראה עוד גלות מצרים-ישראל במצרים-שעבוד.
(אותיות) א' ר"ץ בארץ הנעצבת ובאה (בגלות), בגזירת ספר התורה, (דהיינו) בארבע מאות שנה (שבגזירת בין הבתרים), והם מתחלקים בארץ, לא' ר"ץ. אתה מוצא בגזירת ספר התורה אשר ר"צ מתחברים יחד בגלות, (כלומר שהיו בגלות מצרים בגימטריא מאה ועשר, מאה ועשר ור"צ הם ארבע מאות שנה). מהו גלות מצרים, הלא ארבע מאות שנה היה אמר לאברהם שיהיו בניו בגלות, ואם תספור אותם היו רק מאתים ותשעים שנה. (פירוש: שחושב התחלת ימי הגלות בפועל מזמן מכירת יוסף למצרים, והוא היה אז בן שבע עשרה ועד שנעשה מלך היה שלש עשרה שנה, כי בשעה שעמד לפני פרעה היה בן שלשים שנה, ועד שבאו יעקב ובניו למצרים, כבר היה יוסף בן ל"ט שנים, כי כשבא יעקב למצרים כבר עברו שבע שנות השובע ושנתים ימי הרעב, ויוסף חי אחר שבא יעקב למצרים עוד שבעים ואחד שנה, כי חי מאה ועשר שנים וכל זמן שיוסף היה חי לא התחיל השעבוד. והנה קהת היה מיורדי מצרים וימי חייו היו קל"ג שנה, ועמרם בנו חי קל"ז שנה, וימי משה בעת גאולתם היה שמונים שנה, ואם נאמר שעמרם נולד בסוף ימי קהת, וכן משה נולד בסוף ימי עמרם הרי הם ביחד ש"נ שנה, ומזמן מכירת יוסף עד שנעשה למלך היה י"ג שנה, שזה נכנס בחשבון הגלות הרי הם שס"ג, הוצא מהם ע"א שנים שמלך אחר ביאת יעקב למצרים, שבזמן מלכותו לא נשתעבדו, נמצא רצ"ב שנים, והזוהר חושב רק ר"צ שנים, כי שתי שנים חושב למובלעות, כי לא נולד עמרם בסוף ימי קהת ממש, או משה לא נולד בסוף ימי עמרם ממש. (ויחי יט, וראה עוד גלות)
כך ישראל כאשר ירדו למצרים היו רגילים בצער, שהרי כל ימיו של אותו צדיק אביהם היה בצער, ועל כן סבלו את הגלות כראוי, אבל גלות בבל הוא היה צער שלם... (שמות ח)
רבי חייא פתח אל תלחם את רע עין וגו', משום שהלחם או ההנאה מאותו בן אדם שהוא רע עין לא כדאי לאכול ולהנות ממנו, ואם כשירדו ישראל למצרים לא היו טועמים את לחם המצרים, לא היו נעזבים בגלות מצרים ולא היו יכולים להרע להם.
אמר ליה רבי יצחק והרי גזירה נגזרה. אמר לו הכל נכון הוא, שהרי לא נגזרה הגלות במצרים בדיוק, כי לא כתוב גר יהיה זרעך בארץ מצרים, אלא בארץ לא להם, ואפילו בארץ אחרת. (שם כא)
אמר רבי שמעון, כשירדה השכינה למצרים ירדה חיה אחרת (מד' חיות המרכבה) ששמה ישראל בצורתו של אותו סבא (הנ"ל כבסמוך שהוא ז"א), ומ"ב משמשים קדושים עמה, (דהינו מ"ב מלאכים), וכל אחד ואחד מהם היה אות קדוש עמו מן השם הקדוש מ"ב, (כלומר שמלאכים אלו המשמשים את החיה ששמה ישראל מכונים בני ישראל)... וכולם ירדו עם יעקב למצרים, וזהו שכתוב ואלא שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב...
ר' יצחק היה עומד לפני ר' אלעזר בר"ש, אמר לו (וכי) השכינה ירדה למצרים עם יעקב, אמר לו, ולא, (כלומר התוכל לומר שלא ירדה), והרי כתוב, אנכי ארד עמך. אמר לו תא חזי, השכינה ירדה למצרים את יעקב ושש מאות אלף מרכבות קדושות עמה, והיינו שכתוב, כשש מאות אלף רגלי, ולמדנו שש מאות אלף מרכבות קדושות ירדו עם יעקב למצרים וכולם עלו משם כשישראל יצאו ממצרים, זהו שכתוב, ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה כשש מאות אלף רגלי וגו'... (שם מח, ועיין שם עוד ויציאת מצרים)
תא חזי מה כתוב, מצרים ירד עמי בראשונה לגור שם, ואשור באפס עשקו. תרעומת שהתרעם הקב"ה על אשור, ואמר, ראו מה עשה לי אשור, שהרי מצרים שעשיתי בהם כל הדינים האלה, ועמי ירד לגור ביניהם, והמצרים קבלו אותם ביניהם, ונתנו להם מיטב הארץ, ואף על פי שעינו אותם בגלות, לא הסירו הארץ מהם, שכתוב רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל וגו', ומיטב ארץ מצרים היתה, שכתוב, במיטב הארץ בארץ רעמסס, ועוד שלא החסירו מהם כלום, שכתוב וממקנה בני ישראל וגו', ועם כל זה נידונו המצרים בכמה דינים.
אבל אשור באפס עשקו, שהשליך אותם בארץ שבסוף העולם, ולקח את הארץ שלהם... אשור ואדום ושאר העמים המצירים להם והורגים אותם... על אחת כמה וכמה שהקב"ה ירצה לכבד את שמו עליהם... (שם צד)
...כשראה הקב"ה את השמחה הגדולה של עולם הזה כשנשתכלל מעין של מעלה, אמר, פן חס ושלום יתערבו י"ב השבטים בשאר העמים, וישאר פגם בכל העולמות, מה עשה הקב"ה טלטל את כולם מכאן לכאן, עד שירדו למצרים לשבת בדירותיהם בתוך עם קשה עורף המבזים מנהגיהם ומבזים אותם מלהתחתן בהם ולהתערב עמהם, וחשבו אותם לעבדים, עד שנשתכלל הכל בזרע קדוש (בלי תערובת עם נכר). ובינתים נשלם עוונם של העמים, וכאשר יצאו, יצאו צדיקים קדושים. (שם רנ)
אמר רבי יהודה, חס ושלום, בשעה שאמר הקב"ה אנכי ארד עמך מצרימה, שיעלה על דעתך שהשכינה ירדה עמו באותה שעה ממש, אלא בשעה שהיתה ירידה לבניו ירדה השכינה, זה שאמר אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, (שפירושו) כל זמן שתהיה לך עליה כביכול, יש גם לי עליה, ובשעה שתהיה לך ירידה, אנכי ארד עמך. ואחר שמת יוסף וכל אחיו והיה להם ירידה, עמדה השכינה וירדה עמהם, כמו שירדו אלו (דהיינו בני ישראל) כך ירדו אלו, (דהיינו השכינה ומרכבותיה)... (שם קסח, ועיין שם עוד)
רבי יהודה פתח, תחת שלש רגזה הארץ וגו', תחת עבד כי ימלוך, כי למדנו אין אומה שפלה ונבזה לפני הקב"ה כמו המצרים, ונתן להם הקב"ה ממשלה בשביל ישראל... (שם רפט)
תנא, בשעה שמסר הקב"ה את ישראל לשר של מצרים גזר עליהם ז' גזירות, שיעבדו בהם מצרים, זה שכתב וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך, וכנגדן ז' לטוב, ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם. (שם שיד)
אמר רבי יודאי אמר רבי יצחק מה היה במחשבתם של מצרים, למנוע את ישראל מפריה ורביה, אמר להם (השר למצרים) היו יודעים שבן אחד עתיד לצאת מישראל שיעש דין על ידו באלהיכם... (שם שיז)
...וימת מלך מצרים, שהורד שר מצרים ממעלתו ונפל מגאותו, וכיוון שנפל מלך מצרים שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל ושמע את תפלתם... (שם שמ)
ובבטחון על אלו המדרגות מאנו המצרים לשלח את ישראל, כי בהן עשו קשר (של כשפים) לישראל, שלא יוכלו לצאת מעבדותם לעולם. ובזה נראה הגבורה והשליטה של הקב"ה, וזכרון זה לא יכלה מישראל לדורי דורות, כי אם לא היה הכח והגבורה של הקב"ה כל מלכי העמים וכל מכשפי העולם לא היו יכולים להוציא את ישראל מן העבדות, כי פתח הקשרים שלהם ושבר כל הכתרים... (בא קכ)
...רבי ייסא אמר אחת היא זו כנסת ישראל בגלות מצרים, שבשבילה הרג הקב"ה במצרים ועשה בהם נקמות, זה שאמר תם ורשע הוא מכלה, (שהרי גם תמימים היו במצרים שלא שעבדו את ישראל, ונהרגו יחד עם רשעים שבהם). (בשלח קצ)
תא חזי כמה שנים ישב אותו צדיק שלא ראה את אביו, הם כ"ב שנים, ישבו גם הם במצרים כ"ב שנים לכל שבט מאלו עשרה שבטים שמכרוהו, שהם ר"כ שנים, צא מהם י' שנים שגרעו להם בית דין של מעלה, בשביל שעשרת השבטים הקדושים מתו שם במצרים, (ומיתתם מכפרת), נשארו מאתים ועשר שנים.
אמר להם יעקב, בבקשה מכם, רדו לגלות ותגרעו אלו העוונות שבמכירת יוסף ולא יחרב העולם ברעב, כי אין בכם מי שיזון לכם הקב"ה (על ידו) חוץ מעל ידי אותו צדיק שמכרתם... (זהר חדש וישב יט)
...ויאמרו לפניו, רבונו של עולם, אצל מי נלך, אצל אברהם שאמרת לו ידע תדע וגו' ולא בקש רחמים עלינו, אצל יעקב שאמרת לו אנכי ארד עמך מצרימה ולא בקש רחמים עלינו... אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו... (שבת פט ב)
אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים, מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו. ושמואל אמר מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה, שנאמר במה אדע כי אירשנה, ורבי יוחנן אמר מפני שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך... (נדרים לב א)
ויקם מלך חדש, רב ושמואל, חד אמר חדש ממש, וחד אמר שנתחדשו גזירותיו, דלא כתיב וימת מלך וימלוך. אשר לא ידע את יוסף, דהוה דמי כמאן דלא ידע ליה כלל. ויאמר אל עמו, הוא התחיל בעצה תחילה, לפיכך לקה תחילה... כדכתיב ובכה ובעמך ובכל עבדיך.
הבה נתחכמה לו, להם מיבעי ליה, א"ר חמא ברבי חנינא באו ונתחכם למושיען של ישראל, במה נדונם, נדונם באש, כתיב כי הנה ה' באש יבא, בחרב, כתיב ובחרבו את כל בשר, אלא בואו ונדונם במים, שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר כי מי נח זאת לי וגו', והן אינן יודעין שעל כל העולם כולו אינו מביא, אבל על אומה אחת הוא מביא, אי נמי הוא אינו מביא אבל הן באין ונופלין בתוכו...
א"ר חייא בר אבא אמר רבי סימאי שלשה היו באותה עצה, בלעם ואיוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית... ונלחם בנו ועלה מן הארץ, ועלינו מיבעי ליה, א"ר אבא בר כהנא כאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו בחבירו.
וישימו עליו שרי מסים, עליהם מיבעי ליה, תנא דבי ר' אלעזר בר' שמעון מלמד שהביאו מלבן ותלו לפרעה בצוארו וכל אחד ואחד מישראל שאמר להם איסטניס אני, אמרו לו כלום איסטניס אתה יותר מפרעה. שרי מסים, דבר שמשים (לבנים). למען ענותו בסבלותם, למען ענותו לפרעה בסבלותם דישראל. ויבן ערי מסכנות לפרעה, רב ושמואל, חד אמר שמסכנות את בעליהן, וחד אמר שממסכנות את בעליהן, דאמר מר כל העוסק בבנין מתמסכן. את פיתם ואת רעמסס, רב ושמואל, חד אמר פיתם שמה ולמה נקרא שמה רעמסס, שראשון ראשון מתרוסס, וחד אמר רעמסס שמה, ולמה נקרא שמה פיתום שראשון ראשון פי תהום בולעו.
וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, כן רבו וכן פרצו מיבעי ליה, אמר ר"ל רוח הקדש מבשרתן כן ירבה וכן יפרוץ. ויקוצו מפני בני ישראל, מלמד שהיו דומין בעיניהם כקוצים. ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, רבי אלעזר אומר בפה רך, רבי שמואל בר נחמני אמר בפריכה. וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים וגו', אמר רבא בתחילה בחומר ובלבנים, ולבסוף ובכל עבודה בשדה... את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים. ולמאן דאמר התם בפה רך הכא ודאי בפריכה.
דרש רבי עוירא בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים, בשעה שהולכות לשאב מים הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות, אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים, שנאמר אם תשכבון בין שפתים וגו', בשכר תשכבון בין שפתים זכו ישראל לביזת מצרים, שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ. וכיון שמתעברות באות לבתיהם, וכיון שמגיע זמן מולידהן הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר תחת התפוח עוררתיך וגו', והקב"ה שולח משמי מרום מי שמנקיר ומשפיר אותן כחיה זו שמשפרת את הולד, שנאמר ומולדותיך ביום הולדת אותם לא כרת שרך ובמים לא רחצת למשעי וגו', ומלקט להן שני עגולין, אחד של שמן ואחד של דבש, שנאמר ויניקהו דבש מסלע ושמן וגו'. וכיון שמכירין בהן מצרים באין להורגן, ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע, ומביאין שוורים וחורשין על גבן, שנאמר על גבי חרשו חורשים וכו', לאחר שהולכין היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה, שנאמר רבבה כצמח השדה נתתיך וכיון שמתגדלין באין עדרים עדרים לבתיהן, שנאמר ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים, אל תקרי בעדי עדיים אלא בעדרי עדרים, וכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחלה, שנאמר זה א-לי ואנוהו... (סוטה יא א)
ואמר ר' יהושע בן לוי בשביל ארבעה פסיעות שלוה פרעה לאברהם, שנאמר ויצו עליו פרעה אנשים וגו', נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה, שנאמר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. (שם מו ב)
דרש לוי בר סיסי בנהרדעא ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכו', זו עד שלא נגאלו, אבל משנגאלו איכן דרכה של לבנה להינתן שם היא נתונה... אמר רבי מיישה בבבל כתיב כמראה אבן ספיר, ובמצרים כתיב כמעשה לבנת הספיר, ללמדך כשם שהאבן קשה מן הלבינה, כך שעבודה של בבל היה קשה משעבודה של מצרים... (סוכה יט א)
רבי ברכיה בשם רבי יהודה בר סימון, משל לפרה שהיו מושכין אותה למקולין ולא היתה נמשכת, מה עשו לה, משכו את בנה לפניה והיתה מהלכת אחריו שלא בטובתה. כך היה יעקב אבינו ראוי לירד למצרים בשלשלאות ובקולרין, אמר הקב"ה בני בכורי ואני מורידו בבזיון... אלא הריני מושך את בנו לפניו, והוא יורד אחריו על כרחו שלא בטובתו, והוריד את השכינה למצרים עמו... (בראשית פרשה פו א)
רבנן אמרי למה קראו מלך חדש, והלא פרעה עצמו היה, אלא שאמרו המצרים לפרעה בא ונזדווג לאומה זו, אמר להם שוטים אתם, עד עכשיו משלהם אנו אוכלים והיאך נזדווג להם, אילולא יוסף לא היינו חיים. כיון שלא שמע להם הורידוהו מכסאו ג' חדשים, עד שאמר להם כל מה שאתם רוצים הריני עמכם. (שמות פרשה א ט)
ויאנחו בני ישראל, למה נתאנחו, לפי שאמרו חרטומי מצרים אין לך רפואה אם לא נשחוט מקטני ישראל ק"נ בערב וק"נ בבקר ורחוץ בדמיהם שתי פעמים ביום, כיוון ששמעו ישראל גזירה קשה התחילה מתאנחים וקוננים... (שם שם מא)
רבי אליעזר אומר, מה הסנה שפל מכל האילנות שבעולם, כך היו ישראל שפלים וירודים למצרים, לפיכך נגלה עליהם הקב"ה וגאלם, שנאמר (שמות ג') וארד להצילו מיד מצרים. רבי יוסי אומר כשם שהסנה קשה מכל האילנות, וכל עוף שנכנס לתוך הסנה אינו יוצא בשלום, כך היה שעבוד מצרים קשה לפני המקום מכל השעבודים שבעולם... ומה תלמוד לומר ראה ראיתי שתי פעמים, אלא מאחר שהיו מטביעין אותן בנהר היו חוזרין וכובשין אותן בבנין... (שם פרשה ב ט)
כי הנה הסתיו עבר, אלו ד' מאות שנה שנגזרו על אבותינו במצרים, הגשם חלף הלך לו אלו מאתים ועשר שנים, ולא הוא הגשם ולא הוא הסתיו, אמר רבי תנחומא עיקר טרחותא מטרא הוא, כך עיקר שעבודן של ישראל במצרים שמונים ושש שנים היו משעה שנולדה מרים, שלכך נקרא שמה מרים על שם וימררו את חייהם. (שיר השירים פרשה ב כד)
ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה (שמות י"ב), וכתיב ועבדום ועינו אותם ד' מאות שנה (בראשית ט"ו), הרי שני פסוקים מכחישין זה את זה, כיצד, עד שלא נולד יצחק נגזרה גזירה, ומשנולד יצחק חשב הקב"ה, שנאמר כי גר יהיה זרעך (שם), כתיב ארבע מאות שנה, וכתיב דור רביעי ישובו הנה (שם), הא כיצד, עשו תשובה אגאלם לדורות, ואם לאו לשנים... (בא ט)
רבי יוחנן בן זכאי פתח, ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר וגו', אמר אברהם לפניו, רבונו של עולם, לא נתת לי זרע ואתה אומר לי לזרעך אתן את הארץ, במה אדע כי אירשנה. אמר לו הקב"ה, אברהם כל העולם כולו בדיבורי הוא עומד, ואין אתה מאמין בדברי, חייך שני פעמים ידע תדע כי גר וגו'. רבי אלעזר בן עזריה אומר לא ישבו ישראל במצרים אלא רד"ו שנים, תדע לך שהוא כן, כשירד יוסף היה בן י"ז ובעמדו לפני פרעה היה בן ל'... הרי כולן ר"י כמנין רד"ו, וכאן הוא אומר ועבדום ועינו אותם ד' מאות שנה. אמר לו רבי אלעזר בן ערך לא אמר הקב"ה לאברהם אלא משעה שהיה לו זרע, שנאמר כי גר יהיה זרעך, וכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע, ומשנולד יצחק ועד שיצאו ישראל ממצרים ת' שנה... הרי ת"ל שנה, שדילג את הקץ בזכות אבות שהם גבעות עולם, ועליהם הכתוב אומר (שיר ב') דודי הנה זה בא מדלג וגו'.
רבי אלעזר אומר, כל אותן שנים שהיו ישראל יושבין במצרים היו יושבין בטח ושאנן, עד שבא יגנון מבני בניו של אפרים ואמר נגלה עלי הקב"ה להוציא אתכם ממצרים, בני אפרים בגאות לבם שהיו מזרע המלוכה וגבורי חיל במלחמה עמדו ולקחו נשיהם בניהם ובנותיהם ויצאו ממצרים, ורדפו המצרים אחריהם והרגו אותם, שנאמר (תהלים ע"ח ט') מאתים אלף כולם גבורים בני אפרים נושקי וגו'.
רבי ינאי אומר לא העבידו מצרים את ישראל אלא שעה אחת מיומו של הקב"ה, פ"ג שנה ושליש שנה, עד שלא נולד משה, שאמרו החרטומים לפרעה עתיד נער להוולד והוא יוציא את ישראל ממצרים, וחשב בלבו ואמר, השליכו את כל הילדים הזכרים היאורה, והוא מושלך עמהם, ג' שנים ומחצה עד שנולד משה, ולאחר שנולד אמרו לו הוא נולד, והוא כמוס מעינינו, אמר להם הואיל ונולד אל תשליכו את הילדים היאורה, אלא תנו עליהם עול קשה למרר חיי אבותיהם... (פרק מח, וראה שם עוד)
מנין הבנים שהשליכו ליאור עלו עם אבותם ממצרים, שרמז הקב"ה למלאך הממונה על המים ופלטן למדבר והיו אוכלין ושותין ופרין ורבין. ומאין היו אוכלין, אמר רבי מנא תדע שזימן להם הקב"ה שני סלעים, אחד של שמן ואחד של דבש, שנאמר (דברים ל"ב) ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור. (מדרש מנין טז)
ומנין שהיה שעבודן של ישראל במצרים קשה מכל שיעבוד שבעולם, שנאמר (שמות ג') ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי וגו', ומה תלמוד לומר ראה ראיתי שני פעמים אלא מאחר שהיו משקיעים את בניהם במים היו חוזרין וכובשים אותם בבנין. משלו משל למה הדבר דומה, לאחד שנטל את המקל והכה בו שני בני אדם, ונמצאו שניהם מקבלים את הפציעה מתחת יד המקל, כך היה שעבוד של ישראל במצרים קשה מכל שיעבוד שבעולם, וגלוי וידוע זאת לפני המקום, לכך נאמר (שם) כי ידעתי את מכאוביו. (מכילתא לפרשת שמות)
ומנין אתה אומר שלא ירדו אבותינו למצרים אלא כדי שיעשה להם נסים וגבורות לקדש את שמו הגדול בעולם, שנאמר ויהי בימים הרבים ההם וגו', ואומר כי שם ה' אקרא וגו'... (דברים פרק לב, תתקמב)
ויהי כי הקשה פרעה, מנין אתה אומר כשמצרים מתרככין פרעה מתקשה, תלמוד לומר ואני אקשה את לב פרעה (שמות ז'), כשפרעה מתרכך מצרים מתקשין, תלמוד לומר (שם י"ד) ואני הנני מחזק את לב מצרים, כשאלו ואלו מתרככין המקום מחזק, תלמוד לומר (שם י') כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו. (שמות יג טו)
בהסתלק שב"ת מן בראשית נשאר אי"ר, לומר לך שגזר הא' להיות גלות ראשון במצרים ר"י שנה מצד הנחש שהטיל זוהמא בחוה. (בראשית)
ב' אותיות שניות... רפ"ח ניצוצות הם שאינם כלים ונפלו לתהומא רבא, והרמז ורוח אלקים מרחפת על פני תהום, מ"ת רפ"ח, כי המים הזדונים הם קליפות וסימן מרחפת מ"ת רפ"ח, ושבירתן זו היא מיתתם, וישראל כשהיו במצרים העלה משה מהם רכ"ב נצוצות, אבל מותרת פ"ו להשלים רפ"ח לא היה יכולת ביד משה להוציא מכור הברזל, והם ערב ר"ב עלה אתם, ר"ב דייק ולא יותר... (שם)
אם לא היו השבטים שולטים על יוסף לזרוק אותו הבורה קודם ואחר כך למכור אותו לעבד לא היו ישראל יוצאים ממצרים לעולם, והטעם הוא, כיון כאשר שלטו ישראל למטה שם רמוזים לשבטים עליהם, והדין הוא מה שקנה עבד קנה רבו, וכמו כן ששלטו השבטים התחתונים על יוסף הצדיק התחתון שהוא רומז יסוד עליון, גם כן השבטים עליונים שהם הספירות שלטו על צדיק העליון שהוא יסוד, ולכן הקליפות שבאו אחר זה בפועל שנעשו בתחתונים לא יכלו לשלוט עליו. (וישב)
ומדינים מכרו אותו לישמעאלים, אלו לא שלטו השבטים על יוסף קודם שירד למצרים היו ישראל משוקעים לעולם במצרים, אבל על ידי ששלטו שבטים על יוסף מתחילה ואחר כך מלך על מצרים, נמצא היו מצרים עובדים לכל ישראל. (שם)
ותרעב כל ארץ מצרים וגו' לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו. סוד הדבר, דע כי אותם ק"ל שנה שהיו ישראל במצרים קודם לידת משה היה להביא ולהציל אותם ניצוצות של קרי של אדם הראשון, לכן נידונו בעבודה קשה לצרפם וללבנם. וגם הודעתיך כי אלו הניצוצות באו תחלה בדור המבול ובדור ההפלגה, גם הם חטאו בענין אדם והיה משחית זרע כנודע, והנה אותם ניצוצות שהיו בני בניהם של אדם הראשון, והנה אותם שיצאו בדור המבול אלו הם סוד אלו מצרים שמל יוסף והחזירם לקדושה, בסוד ברית עליון, לפי שיצא מהם בסוד קרי, וזהו ואת העם העביר אותו לערים מקצה גבול מצרים וגו', וטלטלם לצרפם וללבנם ואלו הם ערב רב. (מקץ)
ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי וגו' מעט ורעים, וק"ל שנים לתקן אדם הראשון שהוליד ק"ל שנים שידין רוחין לילין, לכן קראם רעים, וכן כל ק"ל שנים שהיו ישראל במצרים כל הנשמות שנולדו שם היו מאותם טיפות שהוליד אדם באותן ק"ל שנה, עד שהוליד משה בדוגמת שת שנולד אחר ק"ל שנים כשפסקו שידין ורוחין, וכשנולד משה כלו אותן טיפות. (ויגש)
ר' אלעזר בן ערך כד הוי מטי לההוא פסוקא הוי בכי, דתני ר"א ב"ע בשעה שנכנסו ישראל למצרים אתכנשו כלהו נשמתין שבטין למערת המכפלה צוחו ואמרו סבא סבא וכו' בניך משתעבדין בקשיא עם אחרין עבדין בהון נוקמא, בההוא שעתא אתעיר רוחא דההוא סבא ורשות נטל מהקב"ה ונחית וקרא הקב"ה לכל רתיכוי ומשרייתא ומלכיהון בראשיהן ונחתי כולם למצרים ושבטי נחתין לכל רתיכוי ומשרייתא ומלכיהון בראשיהן ונחתי כולם למצרים ושבטי נחתין חיין ושבטי נחתו מתין וכו'. (שמות)
גלות מצרים היה על קטרוג סמא"ל על הרמאות שעשה יעקב לעשו מכח הברכה והבכורה. (שם)
ויבן ערי מסכנות לפרעה, שהיו יראים שמא יבאו עליהם מלכי כנען למלחמה בשביל כסף וזהב שכנסו. ויקוצו מפני בני ישראל, דהוו מתעקצו ממלאכי השרת. (שם)
ויצו פרעה לכל עמו, מקלקול אדם הראשון נתקלקלו ד' דורות ופגמו בד' אותיות השם הוי"ה, אנוש מבול הפלגה סדום, ונתגלגלו במצרים כמ"ש בפרדס בשער השערים. דור המבול כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אנשי סדום מתו בחשך שלשת ימי אפילה, דור הפלגה אתמר ויפץ העם לקושש קש לתבן וכו', וזה סוד ד' לשונות של גאולה וכו' הוצאתי אתכם מתחת סבלות ראשי תיבות הפלגה אנוש מבול סדום. ומשה מוטל עליו קופה של שרצים לתקנו, ונטל שכר כלם, נגד דור המבול כי מן המים משיתיהו, דור אנוש אז הוחל לקרא בשם ה', ובמשה אז ישיר, ומיד שנולד ראתה עמו השכינה, נגד ע"ז של דור אנוש, סדום שהיו רעים וחטאים ותרא אותו כי טוב הוא. (שם)
בעיר קטנה זו מצרים, ואנשים בה מעט אלו ישראל, ובא אליה מלך גדול זה פרעה, וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים שגזר גזירות קשות וזמזו ושמנען מתשמיש המטה ומשך להם בערלה וגדל להם בלורית, ומצא בה איש מסכן וחכם זה משה, שנאמר ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה וגו', ומלט העיר בחכמתו שנאמר ולקחו מן הדם, ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא, אמר הקב"ה אתון לא הזכרתיהו אני מזכיר ליה, ויזכור ימי עולם משה עמו. (בא)
דע כי מצרים ארץ טמאה מכל הארצות והשכינה היתה בגלות עם ישראל ואותו גלות היה על ידי חכמה נפלאה של כשפים שעשו המצרים שלא יוכלו ישראל לצאת משם גם סוד גלות השכינה תדע כי על ידי חטא אדם הראשון נפל ניצוצי קדושה לתוך הקליפות, לכן גלתה השכינה ללקט אותם הנשמות וכל הגאולה לא היתה גאולה שלימה כי עדיין נשארו שם ניצוצי קדושה, אבל גאולת מצרים היתה גאולה שלימה, כי נצלו את מצרים כמצולה שאין בה דגים, ולא שום ניצוץ קדושה ובזה תבין סוד גדול שהוצרכו ישראל לגלות בכל ד' רוחות העולם כי כיון שגלה יהודי אחד תוך אומה שלימה נחשב כאלו גלו כל ישראל שם, ונמצא כל אומה שלטא בישראל וכו', וזה הטעם לזכור גאולת מצרים בכל שאר הגאולות, כי היא היתה גאולה שלימה. (בשלח)
ואם תאמר בגאולת מצרים גם לא היתה תחיית המתים? אז לא הבטיח על כך, כי השיעבוד ותקופתו היו קלים וקצרים מזה, ולא נתפזרה אז כל האומה... (מאמר ז פרק ו)
ידוע תדע - מינדע תנדע ארום דיירין יהון בנך בארעא דלא דלהון חלף לא הימנת וישעבדון בהון ויסגפון יתהום ארבע מאה שנין. ואוף ית עמא דיפלחון להום דיין אנא במאתן וחמשין מחן, ומן בתר כן יפקון לחירותא בנכסין סגיאין... (בראשית טו יג)
ואמר ליה יוסף דין הוא פתרוניה דחילמא, תלתא שרביטיא אינון תלתא אבהתי עלמא אברהם יצחק ויעקב דמן בני בניהון עתידין למישתעבדא בארעא דמצרים ועתידין למתפרקא על ידי תלתא פרנסין מהימנין ואינון מתילין בסגולייא, ודי אמרת נסיבית ית עינביא ועצרית יתהון בכסא דפרעה... היא כסא דפורענותא דפרעה עתיד למשתי בעיקבא. (שם מ יב)
ואמר אנא הוא א-ל אלקיה דאבוך, לא תדחל מלמיחות למצרים על עסיק שעבודא די פסקית עם אברהם ארום לעם סגי אשוינך תמן. אנא הוא דבמימרי איחות עמך למצרים ואיחמי סיגופיהון די בנך ומימרי יעלינך מתמן אוף אסיק ית בנך מתמן... (שם מו ב וי)
גר יהיה זרעך - משנולד יצחק עד יציאת מצרים ת' שנה. כיצד, יצחק בן ששים שנה כשנולד יעקב, ויעקב אמר כשירד למצרים ימי מגורי שלשים ומאת שנה, הרי ק"ץ, ובמצרים היו מאתים ועשר הרי ת'. ואם תאמר במצרים היו ת' הרי קהת מיורדי מצרים היה, צא וחשוב שנותיו של קהת ושל עמרם ושמונים של משה שהיה כשיצאו ישראל ממצרים אין אתה מוצא אלא שלש מאות וחמשים, ואתה צריך להוציא מהן כל השנים שחי קהת אחר לידת עמרם, ושחי עמרם אחר לידת משה.
בארץ לא להם - ולא נאמר בארץ מצרים אלא לא להם, ומשנולד יצחק "ויגר אברהם" וגו' "ויגר יצחק בגרר", "ויעקב גר בארץ חם", "לגור בארץ באנו". דן אנכי - בעשר מכות. ברכוש גדול - בממון גדול, כמו שנאמר (שמות י"ב) "וינצלו את מצרים". (בראשית טו יג ויד)
ויחי יעקב - למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. (שם מז כח)
ושני חיי לוי - למה נמנו שנותיו, להודיע כמה ימי השיעבוד, שכל זמן שאחד מן השבטים קיים לא היה שיעבוד, ולוי האריך ימים מכולם. (שמות ו טז)
שלשים שנה וארבע מאות שנה - בין הכל משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות משהיה לו זרע לאברהם נתקיים "כי גר יהיה זרעך", ושלשים שנה היו משנגזרה גזרת בין הבתרים עד שנולד יצחק... (שם יב מ)
נגליתי - שאהרן התנבא במצרים, והנבואה היא ביחזקאל "איש שקוצי עיניו השליכו". (שמואל א ב כז)
ודור רביעי ישובו - ... וכן היה קהת גר ועמרם ומשה וגם אהרן. (בראשית טו טז)
וטעם המוציא אתכם - כי היתה במערכת המחברת הגדולה למשרתים העליונים שיעמדו עוד בגלות... (שמות ו ז)
ומושב בני ישראל - חשבונות רבים יש במקרא לא ידענו למי הם סמוכים... וכאשר חשבנו שנות שבא ישראל במצרים בימי יוסף ואחיו, הנה לא יגיעו מספר ימי הכתוב, כי אין ספק כי קהת מיורדי מצרים היה, ונחשוב כי הוליד עמרם בנו בסוף ימיו, גם עמרם הוליד משה בסוף ימיו, והנה מספר חייהם מאתים ושבעים שנה, ומשה בן שמונים שנה בצאת ישראל ממצרים, והנה הכל ג' מאות ונו"ן שנה, הנה חסרו לנו שמונים... ואחר שמצאנו כתוב שהשם אמר לאברהם בין הבתרים "כי גר יהיה זרעך ארבע מאות שנה", ידענו כי חשבון מושב בני ישראל תלוי בקץ אברהם, הוצרך בעל סדר עולם לומר כי אחר שבא אברהם לארץ כנען שב לחרן, והוצרכו המפרשים לומר כי נבואת "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים" איננה דבקה עם הפרשה הנזכרת... ואין צורך לכל זה, רק חשבון ד' מאות שנה מיום שנולד יצחק, ואלה השלשים שנה הנוספים מספרם מיום שיצא אברהם מארץ מולדתו מאור כשדים... (שמות יב מ)
ויהי רעב בארץ - הנה אברהם ירד למצרים מפני הרעב לגור שם להחיות נפשו בימי הצרות והבצורת, והמצרים עשקו אותו חנם לקחת את אשתו, והקב"ה נקם נקמתו... ורמז אליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב לגור שם בארץ והמצרים ירעו להם ויקחו מהם הנשים כאשר אמר "וכל הבת תחיון", והקב"ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאד... לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים ... ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו... גם יציאתו מן הארץ שנצטוה עליה בתחילה מפני הרעב עון אשר חטא, כי האלקים ברעב יפדנו ממות, ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה, במקום המשפט שמה הרשע והחטא. (בראשית יב י)
ויאמר יעקב יעקב - ...אבל קראו יעקב לרמוז כי עתה לא ישור עם אלקים ועם אנשים ויוכל, אבל יהיה בבית עבדים עד שיעלנו גם עלה, כי מעתה הגלות תתחיל בו, וזה טעם "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו", כי בשם בני ישראל יבאו שמה, כי יפרו הבנים וירבו ויגדל שמם וכבודם, אבל יעקב הוא עתה ברדתו שם... (שם מו ב)
שחורה אני ונאוה - דברי השכינה שירדה עם יעקב אבינו למצרים, ומתאוננת על היותה בגלות מתהלכת קודרת עם שאר הכחות הממונים על האומות... (שיר השירים א ה)
ויהי מקץ - יתברך נורא עלילות שסיבב כל הסבות עד שירדו אבותינו לגור שם בכבוד עד שמת יוסף וגרמו עוונות את השיעבוד... (בראשית מא א)
אנכי ארד - שנמנה הקב"ה עמהם להיות ע', וכן בעלותם היו ס' רבוא חסר אחד ונמנה עמהם. ואנכי אעלך - ואל תחשוב שתהיה ירוד שם. (בראשית מו ד)
כי רצה השי"ת שיתחדשו האותות בגאולה ההיא, שהיתה בלי ספק התחלת התורה, למען ידעו ישראל כי הנמנעות בחוק הטבע אינם נמנעות בחק השי"ת, כי זו הפינה היותר גדולה בדת, ורצה שיתפרסם זה בארץ מצרים לפי שהיא ארץ החרטומים והמכשפים, ואילו נתחדשו אותם המופתים בארץ נעדרת החכמה ישאר ספק בבל האנשים שנעשו בחכמת הכישוף, ושהם אפשריים בחק הטבע... (דרוש ה)
והנה יש לשאול על הצדק האלקי מדוע גזר גלות מצרים, ואין טעם לדברי הרמב"ן שיגזר עונש כל כך קשה על חטא קל מה שאמר אברהם על שרה אחותי, וגם לא כהאומרים שהוא בעוון מכירת יוסף, דאם לא כן מדוע השתעבדו יוסף ובנימין, ודוקא לוי לא השתעבד, והיה ראוי להזכיר זאת בתורה... והספק היותר מבהיל הוא הכבדת לב פרעה, שאם כן כל שליחויות משה אליו בחנם...
וביארנו בשער כ"ו וכ"ח שהירידה למצרים היתה בבחירתם, והוא יתברך לא מיחה, כי בסוף יגיעו על ידה לתפארת... (שמות ז ג)
כנשר יעיר - ואם ייסרם הוא לטובתם ללמדם הועיל, כמו הנשר המנער קנו להשליך גוזליו ארצה כדי שילמדו לעוף, וכדי שלא יוזקו בנפילה יפרש כנפיו - יקדים לקבלם בכנפיו, וכן היה בגלות מצרים... (דברים לב יא)
ויהי השמש - להמפרשים הודיעו גלות מצרים, והקשו, שאם כן היתה הגזירה מוכרחת, ומדוע נענשו המצרים. הרמב"ם השיב שה' לא גזר על איש פרטי שישעבדם, וכל אחד היה יכול להשתמט, או שהם הרעו להם יותר מן הגזירה... ולהר"ן לא היה עונש אלא סיפר לו שירדו למצרים ויתלכלכו שם בע"ז ותסור מהם ההשגחה, והמצרים בזדונם יתגברו עליהם וכו'. ואינו נראה שנעזבו שם למקרה, וכל דאלים גבר, אלא שהגלות נתגלגלה בסבות נפלאות ממכירת יוסף וכו', וכן בגמרא שבת פ"ט שהכל היה בהשגחה. והמצרים נענשו כי לא נשתעבדו בהם מפני גזירת ה' אלא לרשעם ובחירתם הרעה, והראה כאן לאברהם את הגזירה, ואם היתה גלות מצרים בגזירה משום חטא, ראוי יותר שיהיה בחטא מכירת יוסף לעבד במצרים, וגם יעקב ויוסף היו אשמים בדבר, ורק בנימין נענש בלי עוון, כמו שאמרו חז"ל שמת בעטיו של נחש, כי העולם נידון אחר רובו, והיה העונש על שלשים ועל רבעים, לכך אמר "ודור רביעי ישובו"... ול' השנים הנוספות על ת' היו לעונש על חטאם במצרים, כמו שכתב ביחזקאל, ואחר ששבו וצעקו אל ה' לא האריך יותר.
או נאמר שגלות מצרים היתה מצד הטבה וחסד בלא עונש, כדי שיכירו אלוקותו ויקבלו תורתו אחר העינוי במצרים והמופתים הגדולים, ולטהר את בני ישראל מטומאה ודעה נפסדת שהתפשטו במצרים ביותר, ולהרחיקם מכשופיהם. (בראשית טו יב)
לגוי גדול אשימך שם - שאם היו בניך יושבים כאן היו מתחתנים ומתערבים בכנענים, אבל המצרים לא יוכלו לאכול את העברים לחם... (בראשית מו ג)
הסתו עבר - גזרת מצרים על הילדים, הגשם חלף - שבטלה מהם עבודה במצרים בראש השנה קודם לגאולה. (שיר השירים ב יא)
...ומה שפירט לספר החלומות והפתרון וכו', כי בכל אלו תלויה גאולת ישראל, וזה יפרש למה אמר לאביו "וכלכלתי אותך שם", ומה שכרת ערלת מצרים. ונקדים מאמרם ז"ל בזוהר הקדוש וישב, שהקדים את יוסף למצרים להיות שם מרכבה לשכינה לפני שהגלה את ישראל לשם, כי גלות מצרים היתה להסיר מישראל זוהמת הנחש, שסיגים אלו ידבקו בטומאת מצרים. אך היה צריך להזהר שלא ישתקעו שם בטומאה, ועל כן שלח שכינה לפניהם לרחף עליהם, שלא יעצר כח מצרים להכניעם. ולבל יסתופפו תחת שר מצרים שממנו אוכלים, נתן למצרים שפע גדול על ידי יוסף, והתפרנסו מתחת יד השכינה ולא מהשר, וזה שאמר יוסף לאביו וכלכלתי אותך שם, וזה שחלם שפרעה עומד על היאור, כי באמת נהר נקרא מדת יוסף... וכדי להתיש עוד את כח מצרים ציום להמול... (בראשית מא כה)
רדה אלי - כי יוסף קבל מיעקב שישתעבדו רד"ו שנה במצרים, ורד"ה שנה עד שהתחילו להגאל על ידי מכות מצרים, ואמר לו שימהר לבא כי בזכותו תתחיל הגלות בגדולה ולא יהיו משועבדים... (שם מה ט)
בארה שבע - ...והעבדות והעינוי יתקיימו רק כשיתרבה זרעו, כמו שאמר בברית בין הבתרים "גר יהיה זרעך" בלשון יחיד, שזה נתקיים תכף, "ועבדום" וגו' בלשון רבים. (שם מו א)
ואלה שמות - ראוי לחקר על מה עשה ה' ככה לקדושים אשר בארץ לשעבדם במצרים. יש אומרים שהשי"ת גזר רק גרות בארץ לא להם, והמצרים שעבדום מעצמם, ואם כן יהיה זה לבני בחוניו בלא השגחה? ואמרו בבראשית רבה פ"ו עתיד היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל וכו', ואם כן אינו מקרה חלילה, ואמרו ששר של מצרים היה צועק על ק"ץ שנה הנותרים שלא עבדו. להרמב"ן הוא עוון אברהם שאמר על שרה אחותי היא, אך רז"ל מנו ענין זה לנסיון ולזכות...
ויש מפרשים שכל זה היה להודיעם כחו הגדול ושיאמינו בו במתן תורה, וכמו שאמר שם, "אשר הוצאתיך מאור כשדים", אך מה הרויחו בזה דור א' וב' שמתו בשעבוד?
ואפשר היה לומר שהוא כפרה על מכירת יוסף בכסף, או על שנכספו לבא אליו מצרימה לאכול על שולחנו, ואם כן מדוע לקו שבט ראובן ובנימין שלא מכרוהו? ועל זה אמר ואלה שמות וגו' שכולם היו צדיקים כיוסף, ולא בחטאם נשתעבדו, וגם באו מצרימה בסבת יעקב ועוד, אם כן לא היה בעונם.
ומה שבחר ה' במצרים למקום הגלות, ונקרא כור הברזל ועוד... הנה ראה יתברך כי להתיך הזוהמא בשביל מתן תורה צריך אלף דור, כבבראשית רבה פ"א, אך ראה, שמרוע הבחירה לא נתמעטה הזוהמא, ולכן עקר תתקע"ד דורות ושתלם בכל דור, ונשארו כ"ו דורות שבהם הוצרך להעשות הצירוף, ואפילו רק בו' דורות מאברהם עד מתן תורה. ולכן ניסה את אברהם להתיך חלק רב מהזוהמא... והניחם בכור המפריש הסיגים מהזהב לצד אחר, כי מצרים היא תוקף חיצוניות המזוהמת ערות הארץ, והיא משכה את הזוהמא כשגברה בהם, והם המתים בחושך מצרים. וכשגברה קדושתם יצאו ממנה, ועל כן יצא אחד מחמשה, ויש אומרים מנ' ויש אומרים מת"ק, ויש אומרים א' מה' אלפים... ויעקב פחד שישתקעו בטומאת מצרים, ועל זה אמר לו "אנכי ארד אמך", כבתנחומא, כל זמן שאני עם בניך אין קונים שם רע. ולכן היו בהם ד' מדות טובות, וגם השליט את יוסף על מצרים שלא יהיה שפע מצרים על ידי השר כי אם על ידו, וגם ישבו בארץ גושן שניתנה לשרה. ובהיות מצרים נגד הערוה נתנסה יוסף בה, ועל כן יוכל להתיש כח השר לבל יגבר על ישראל, ולהכניע כח זה ציוה על המצרים להמול לפני שאוכלים אוכל הבא מהשכינה, ולמען קלקל צנורות יניקתם העבירם לערים וקנה כל אדמתם.
ובסוף עוד הוצרכו למסור נפשם על קרבן פסח כדי שיגאלו... ויצאו ברכוש גדול - כי תתום חלאת טומאת נחש... (שמות א א, וראה עוד גלות מצרים- ישראל במצרים)
ארמי אובד אבי - לבן גלגל גלות מצרים על ידי שהחליף את רחל בלאה, וגרם בזה לקנאת האחרים ביוסף שהיה בכור יעקב במחשבה... (דברים כו ה)
לא עתה יבוש יעקב בראותו ילדיו גולים למצרים שהיא מצרנית לארץ ישראל, כי ירדה שכינה עמהם להפריח בין החוחים שושנה זו מטה שלמה ולקבץ אליה נדחי ישראל הלא המה ניצוצות הקדושה שנשארו עד אז עם נחש בכפיפה, ועל ידי כור הברזל נספחו על בית יעקב מהנלוים עליהם בשכבר מאשר קומטו ולא עת וחזרו ונידונו בדוגמטרין ראשונה בגזרת היאור והנפוץ ללבון הלבנים כמו שעוד נזכיר. אלא שבמבול ובפלגה נכבית גחלתם בלא תשובה, וכאן פרעה הקריבם לאביהם שבשמים ומי שנמצא שם ולא היה ראוי ליגאל מת מתוך תשובה וצעקה שהן מועילות עד דכדוכה של נפש. וכן בימי אפלה שמתו רבים מן הפושעים שבנו כתיב "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם", ובא הרבוי להורות כי אפילו הבלתי ראוים ליגאל כיון שמתו מתוך תשובה כדאמרן היה להם אור במושבותם בגן עדן איש לא נעדר. או יפורש במושבותם, כי הראוים להתישב ולהגאל היה להם אור, והם שש מאות אלף שקרבם המקום לפני הר סיני, ואז ראה ויתר לכל זולתם שבע מצות כללות ופרטן שלשים... (מאמר חקור דין חלק ג פרק כא)
וכאן הבן שואל אלמלא אירע כך במה היתה מתקיימת מראת בין הבתרים דכתיב בה "אימה חשכה גדולה נופלת עליו", ודרשו חכמים ארבע מלכיות מד' תיבות אלה. ואל תשיבני מהיותו ית' נורא עלילה, כי אין זה מספיק למביני מדע, אלא ודאי הכל נאמר על גלות מצרים, אימה בצרוף דור אנוש, כי בימיו הציף אוקיינוס שליש העולם, חשכה בדור המבול שלא שמשו בו המאורות, גדולה זו הפלגה שגדל המרד בבנין המגדל, נופלת זו מהפכת סדום עליו בגבול נחלתו שהוא מלך גדול מא"י ואנחנו עונותיהם סבלנו, כי הדורות הראשונים גרמו לנו גזירת היאורה תשליכוהו שנתקיימה במשה כל הבן הילוד שהוא שקול ככל ישראל, ועלטה היה לו מאסר התיבה כאילו שמש ירח קדרו וכאילו הוכה בסנורים כאנשי סדום, ותחמרה אמו בחמר ובזפת לטהר את החומר שהיה להם לחומר לבוני המגדל, והזפת מבעיר כבשונות לשרפת הלבנה לאבן, ותחת בלבול לשונם הוצרך מרע"ה להיות כבד פה וכבד לשון, וידוע ממעוט פורענות של דור הפלגה בערך לגודל עונם, כי המה פשטו ידיהם בזבול העליון, אלא שהיו שפה אחת חבור עצבים על כן לא שלח ידו בגופותם...
ולפיכך כבד עלינו ענשם והוצרכנו לסבול בשבילם עבודת פרך בחומר ובלבנים ולהתמעך קצתו בדימוסי בנין. ומיכה שניצול במצרים מדין הפלגה לשכים בעינינו ולצנינים בצדנו, פלגה עשה במלכות שמים ובמלכות בית דוד... וגרם לנו ולבנינו הנפוץ, ובמצרים כתיב "ויפץ העם", ומשה שהצילו נענש להיות בן בנו תועה אצלו והיה עשנו מתערב עם עשן שיל"ה בגימטריא משה... (שם פרק כב)
עוד ביצחק יקרא לך זרע הוא בגימטריא רד"ו של שעבוד מצרים וסימנך א-היה שלחני, כי עשר פעמים א-היה עולה רד"ו, ועל משה רע"ה נאמר אשרי אדם מפחד תמיד, ובדברי תורה אתמר, כי על ההפך משלמים וכן רבים שמנו וטעו גבי שבעים שנה של פקידת בבל, ומבני אפרים שדחקו ונכשלו בפקידת מצרים הוא היה מפחד שמא גאולת מצרים תלויה בעשר הויות כטעם כי סר לראות, עד שמסר לו הקב"ה סימן בתוך סימן, פקו"ד דהיינו קץ יפקוד ויחסיר אלקים ממנין ארבע מאות הרי נשארו רד"ו, כדאמרן, חסר מהם צ"ג שנים הראשונות שהיה לוי קיים... נשארו קי"ז שנה סימנין אלו"ף נעורי אתה, ל"א מהם היה השעבוד בפה רך ממדת החסיד בגימטריא א"ל, ופ"ז שנים בגימטריא אלקים משנולדה מרים היה בפרך ובמרירות מתוקף הדין להוציא יקר מזולל, סוד הנפש לבית יעקב ממצרים של מעלה ושל מטה מכור הברזל כאמור.
ויונתן בן עוזיאל בריש פרשת וישב אמר שמכירת יוסף היתה תחלת גלות מצרים, אלמא כשנוסף כ"ב שנה שפירש יוסף מאביו על רד"ו שנה יעלו כולם רל"ב מונה השואת הדעת לארבעה מלואים הידועים לשם בן ד', ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן מספר יחד רל"ב כמנין ברוך כבוד ה' ממקומ"ו, שכלם הסכימו בגלות מצרים כשם שארבעתם נועדו שם התור"ה בגימטריא ארבעה מלואים שכנגדם לשם א-היה ב' קס"א וקנ"א קמ"ג עם ארבעה זוגות למנין ונושנת"ם לגלות בבל... (מאמר אם כל חי סימן כח, ועיין שם עוד)
התבאר לך כי שלימות הבריאה שבה רצון הבורא הוא אברהם אבינו והשתלשלות צאצאי קודש, ובהם בחר ה'. אם כן יש לשאול, איך עולם הפוך, כי זרע קדש במצרים היו נתונים ביד לוחציהם, שזו מיעוט מציאות?
ואם יאמר אדם שעוונות הדור גרמו, כמו שהוא בגלותנו, זה אינו, כי גלות מצרים מרחוק היתה העצה מאת ה' על זרע אברהם שיהיו משועבדים ת' שנה במצרים, כצפור שהיא ביד הצייד, עד שלא היתה מציאות ישראל נחשבת במצרים, שגזרו על בניהם אבדון ומיררו את חייהם... (גבורות ה' פרק ו)
יש להתבונן בדבר שאמר הכתוב "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך" וגו', על מה חרי האף הגדול שאמר לו הקב"ה כך? הרמב"ן ז"ל נתן טעם לדבר, מפני שאברהם הביא את אשתו בנסיון גדול, וכבר הקשו עליו קושיות עד שנעקר פירושו מכל, שהרי אחר כך הלך עוד לגרר ואמר על שרה אחותי היא, ואיך יתכן שיחזור לחטא אחרי העונש הגדול? ויש אומרים שהגלות היתה בחטא השבטים במכירת יוסף, ואף יוסף חטא בהבאת דבה וכו', וזה היפך משמעות הכתוב, שהקב"ה אמר לאברהם קודם לידת השבטים "גר יהיה זרעך" וגו', וכל מי שיש לו עינים יראה שסבת המכירה כדי שירדו למצרים, ולא המכירה סבה לשעבוד.
ויש אומרים שהיו יסורים של אהבה לנקות את ישראל ולזכותם, אך אין זה נראה, שהשיעבוד לא היה לדור אחד בלבד, ואיך תאמר שהיו יסורים כדי לרוממם ולזכותם אם מתו בגלות ובצרתם?
ועתה אשוב לדברי חכמים הנעימים. בפרק ארבעה נדרים אמר ר' אבהו, מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, שנאמר "וירק את חניכיו" וגו'. שמואל אמר מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה, שאמר "במה אדע". ור' יוחנן אמר שהפריז על מדותיו של הקב"ה מלהביא גרים תחת כנפי השכינה, שנאמר "תן לי הנפש והרכוש קח לך". הרי ג' דעות בענין החטא של אברהם, כי מן השורש והעיקר נמשך הכל, שממנו נמשך החסרון אל הנמשכים ממנו. לכן נרמזו כל הגליות שם, ולא רק גלות מצרים. ולא היתה הגלות יכולה להתקיים באברהם עצמו, שאם כן היה גם ישמעאל ועשו בכלל, לכן נגזר רק על זרע יעקב, כדי שגם נתינת הארץ תהיה רק להם. והשעבוד היה רק כאשר הגיעו לע' נפש, כי במספר הזה נמצא לישראל שיתוף עם האומות, ואז יכלה מצרים, שהיא אחת מהאומות, להתנגד להם מצד השיווי שביניהם, ויעקב ובניו נכללו רק מצד המספר ע', וכאשר מתו ציוו להעלותן אחר שנבדל הצירוף שלהם, כי האבות והשבטים ראויה להם הארץ מצד קדושתם העליונה.
ותוכל לומר שדעת רז"ל כי השי"ת הביא את זרע אברהם בגלות, מפני שאברהם לא היה מתחזק כל כך באמונה, וכדי שיקנה זרעו האמונה וידעו כח מעשיו שעושה לאוהביו ולאויביו, וזה שאמר ר' אבהו על שעשה אנגריא בתלמידי חכמים ולקחם למלחמה מיראתו. ואילו לקח הראוין אין בזה חטא, כי אין סומכין על הנס, אבל לא לקחת תלמידי חכמים שאין ראוי לקחתם, אלא לבטח בו יתברך. ושמואל סובר שחס ושלום לומר שאין אברהם בוטח בהקב"ה שהוא מציל את אוהביו, אבל החטא במה שאמר במה אדע, שהוא מיעוט בטחון שמא לא יזכה לדבר זה, ולפיכך היה זרעו בגלות וקנו האמונה השלמה.
ור' יוחנן סבר שגם זה לא יתכן בראש המאמינים, רק שלא הכניס גרים תחת כנפי השכינה, שזה כבוד ה', וזהו כמתעצל שיקנו הבריות אמונה בו יתברך, ולפיכך נשתעבדו בניו ויצאו בנסים ונפלאות עד שגרים הרבה באים להתגייר ולהאמין בו יתברך... וכבר הארכנו בענין האמונה, כי המאמין ראוי שלא ישתעבד ויהי נתלה בזולתו, וכבר ביארנו כי האמונה מורה על חוזק מציאות המאמין, ולפיכך יש בה הגאולה. ואברהם היה הראשון שקבל האמונה מהשי"ת, לכך היא היסוד התקוע במקום נאמן, וכאשר אמר "במה אדע" היה פוגם דבר מה באמונה, והיה פירוד בינו ובין הקב"ה, וזה מורה על חולשתו, ולפיכך נגזר על זרעו הגלות והשעבוד שהוא חולשת מציאות. ולר' יוחנן על שנתן כח ויד לאומות המתנגדות לישראל בזה שלא הכניסם תחת כנפי השכינה, לפיכך היו גוברים על בניו.
ודע שהיה ראוי שיהיה עונש נמשך לזרע אברהם בשביל אברהם, כי חסרון השורש יתגלה ויראה בענפים ביותר. ואין החטאים שוים, כי החטא שהוא במקרה לאדם אינו כחטא שהוא בעצם לאדם, והחטא בשורש הוא חטא עצמי בשורש שהוא אברהם... (שם פרק ט)
"גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ד' מאות שנה". יש לדקדק שלא היו במצרים ד' מאות שנה כלל? ובודאי שאין פשט הכתוב שד' מאות שנה מחובר אל "ועבדום" וגו' רק אל גר יהיה זרעך, מכל מקום קשה למה הזכיר זמן הגירות ולא הזכיר זמן העינוי והשיעבוד שהוא יותר?
והנראה, כי מה שגזר עליהם להיות הגירות ד' מאות שנה, כי ההתנגדות של אברהם היתה תמיד המספר הזה, כי אברהם היה יחיד והתנגדו לו ד' מלכים נגד ד' הצדדים שהיו רוצים להתנגד אל אברהם שהוא העיקר, ומעכשיו תדע כי המתנגד לכח היחיד הוא מספר ד', ומפני כך נגזר על זרעו שיהיו גרים ד' מאות שנה, וכן שיהיו בשעבוד ד' דורות, כי הגירות אינה שעבוד, והשעבוד מעת שבאו למצרים, ושם היו ד' דורות. וירידת מצרים היתה הסבה למכירת יוסף ולא להיפך... (שם פרק י)
אחר שגזר הגזירה על זרעו של אברהם ראינו השגחה גדולה להורידם למצרים, ובמדרש רבה ר' ברכיה בשם ר' יודא בר סימון, משל לפרה שהיו מושכין אותה למקולין... משכו בנה לפניה והיתה מהלכת אחריו בעל כרחה. כך היה יעקב ראוי לרדת למצרים בשלשלאות של ברזל... הריני מושך את בנו לפניו והוא ירד אחריו שלא בטובתו, והיתה השכינה עמו, מפני שבסוף יהיה להם שיעבוד במצרים, לכן אין מזלם מניחם ללכת לשם, ולפיכך היה צריך סבה גדולה להורידו לשם. ואם היה פרעה שולח אחריו לא היה מפורסם שהגזירה מהשי"ת... ודווקא על ידי יוסף שהיה ראוי שיהיה מלך במצרים שהיו שטופי זמה, ויוסף היה קדוש ונבדל מעריות כאשר תראה במעשה פוטיפר... (שם פרק יא)
"ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ד' מאות שנה ול' שנה". לרז"ל מנין זה מיציאת אברהם מארצו שמיד נחשב גר בארץ כנען... כי כיוון שנגזרה הגזירה להיותם במצרים, כאילו כבר היו שם, שהיו דומים לאדם שאינו בביתו, שאפילו הכי יקרא שהוא דר במקום שכבר היה שם, שהוא מתנועע תמיד אל ביתו, כן היה אברהם וזרעו מתנועעים למצרים... (שם פרק לח,
ראה עוד גלות מצרים-ישראל במצרים.
וזה טעם גלות מצרים שהוא כור הברזל, וגלות ישראל שם הוא כדי להזקק מן הסיג ההוא ולעזוב שם לכלוכם וזוהמתם המעורבת בצורתם מכח "הנחש היה ערום", ואחר הצירוף והלבון זכו להתלבש בזיו השכינה. והנה כשגלו למצרים נפלו תחת הערלה ההיא קליפת אגוז קשה ומרה הוא חמץ, ולא היה אפשר להגאל מתחת השעבוד ההוא הקשה לולא שהופיע המאור העליון הנקרא רחובות הנהר להוציא למרחב, והתיר הקשרים שבהם נקשרו ישראל במצרים שמחמתם היו משועבדים שם... (מסכת פסחים)
אמיתת ענין גלות מצרים אי אפשר לומר שהיה מצד עונש, שהרי כרת ה' אז ברית עם אברהם והיה עמו באהבה רבה, על כן מוכרחין אנו לומר שאף על פי שהנגלה הוא רע ומר, מכל מקום תוכיות הענין היה לתכלית הטוב האמיתי... הענין במצרים נתגלו כל השלשה עקרים, נודע ונתפרסם חידוש העולם, ושיש לו מחדש, ומציאות השי"ת, ולו הכח והיכולת, והוא משגיח לתת לאיש כדרכיו, ונתאמת נבואת משה רבינו ע"ה. והכל בשביל "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים", והיינו תורה משמים... כבר אמרנו הכנסת ישראל למצרים כהכנסת הנשמה לגוף העכור, כי הזדככו שם בהנחת זוהמתן בתוקף קליפת מצרים, ונזדככו בגוף ובנפש הזדככות הנפש שהיו משוקעין ומסובבין בקליפת שר מצרים... עד שהוצרך הקב"ה כביכול לירד לשם להעלותם. זהו "וארד", וכן הוא אומר "ויושע ה' ביום ההוא" דווקא... (דרוש ג)
וכונת הענין הוא, רצה הקב"ה להטביע בלבם ענין העבדות להרגילם בעבדות שיהיה נקל להם אחר כך לעבודת הבורא יתברך ולקיים התורה ולעבדה ולשמרה, וזה שאמר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"... (תורה שבכתב)
ואחר כך מזכיר יציאת מצרים בפרשת ציצית, כי הנה יציאת מצרים היתה תיקון גדול שנתקנו בו ישראל. כי מאחר חטא אדם הראשון נשארה האנושיות כולה מקולקלת, והיה הרע מתגבר בכולה עד שלא היה מקום לטוב להתחזק כלל. ואף על פי שנברר אברהם אבינו ע"ה להיות הוא וזרעו נבדלים לה' מכל האומות, עדיין לא היה להם מקום שיוכלו להתחזק ולהתכונן בבחינת אומה שלמה, ולזכות לעטרות הראויות להם מפני הרע שהיה מחשיך עליהם, והזוהמא הראשונה שעדיין לא יצאו ממנה. ועל כן הוצרך שיגלו למצרים וישתעבדו שם, ובאותו שעבוד יצורפו ויטהרו. וכשהגיע הזמן הראוי, חיזק האדון ב"ה את השפעתו והארתו על ישראל, וכפה את הרע לפניהם והבדיל אותם ממנו, ורומם אותם ממנו והעלה אותם אליו, ונמצאו גאולים מן הרע לעולם... (דרך ה' חלק ד פרק ד ט)
...וכאשר חטא אדם הראשון ונתערב חול בקדש, ולא היו עוד זה לעומת זה בלבד, כי כבר נתדבקו מדריגות החול בקדושה, ונתחזקו להתפשט בעולם... ולא היתה הקליפה נותנת מקום לקדושה כלל עד דור המבול, ואז נטלה חלקה בכל בני העולם וגם בעולם עצמו שכמעט חזר לתוהו. וכיון שלקחה חלקה הגדול לא היה לה עוד כח כבראשונה... ובדור ההפלגה ניתן מקום וגבול לטומאה, והקדושה לקחה גזע מיוחד, והוא שורש אברהם אבינו ע"ה, ועדיין היתה מתפשטת בשאר העולם בערבוביא, ובצאת עשו וישמעאל אז גם נסדרו אלו לכאן ואלו לכאן, אך צד הקדושה לא נתחזק עדיין, וצד החול שלט הרבה... וצד הקדושה עדיין לא נטהר היטב מן הדיבוק הראשון שנתדבק החול בקודש, וסוף טהרתם היתה במצרים כור הברזל, ובצאתם קבלו התורה, ואז נתחזקו היטב, וניטלה השליטה מן האומות... (מאמר הגאולה)
...ואחר הכפרה "וענית ואמרת" להסיר הפשע מזרע יעקב ולתלותו במקולקל בזרע האם שהיתה מארמי... לפי שהיה מארם על כן נהג מנהג מקומו, וממנו נמשכה מדה רעה זו האמורה בפסוק "וירישת וישבת בה" לבקש ישיבה של שלוה בעולם הזה, כדמסיק בב"ר, אמר רבי לוי בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור וראה בני אדם אוכלין ושותין ופוחזים אמר הלואי לא יהי חלקי בארץ הזאת וכו'... משם למד יעקב לבקש ישיבה של שלוה בעולם הזה, ועל ידי זה קפצה עליו רוגזו של יוסף, ועל ידי זה נתגלגל הדבר שירדו למצרים ושם היו גרים ובאו בכור הברזל למרק אותו עוון, וזה הוא שאמר "ארמי אובד אבי וירד מצרימה"... (דברים כו א)
אל תירא - ...אכן כונת הכתוב היא לצד מה שקדם מההודעה לאבות כי נגזרה גזירת הגלות עליהם, דכתיב "כי גר יהיה זרעך" וגו', ומן הסתם יגיד אברהם לבניו, וכן הוא מפורש בדבריהם ז"ל, אשר ע"כ כשראה יעקב שבר במצרים, כי שם יסבלו בניו הגלות, לזה כשירד ירא לנפשו כי יתחיל הגלות ממנו, גם ירא היה שמא יקבר שם בארץ טמאה, אשר על כן נגלה אליו ה' ואמר לו "אנכי אלקי אביך", נתכוון באמירה זו, כשם שאביך לא טעם טעם שעבוד ועינוי כמו כן אתה אל תירא, הגם שאתה יורד מצרימה... לזה גמר אומר "כי לגוי גדול אשימך שם", פירוש רוצה אני לשום אותך שם לצורך גוי גדול.
ולהשכיל על דבר אקדים אמרי קדוש הוא הרשב"י ואנשי סודו, שאמרו כי טעם הגליות הוא לברר חלקי הקדושה המפוזרים בענפי הקליפה, וכי במצרים להיותה מלאה גלולים ושם תוקף הטומאה שם היא שביית חלקי הקדושה הרבים והעצומים, כי לערך גודל הטומאה יהיה בקרבה חלקי הקדושה. וזה היה מיום שחטא אדם הראשון שלטה שפחה רעה בניצוצי הקדושה, ועיני כל ישראל על זה בכל הגליות ובפרט בגלות מצרים. והוסיפו לומר ז"ל כי עם היוצא מארץ מצרים העומד על הר סיני הוא העם שהיה שבוי בתוך קליפת מצרים, ואליו אמר משה נביא ה' "ומי גוי גדול" וגו', ולזה עצמו יכוין ה' בדברו עם יעקב טעם שמסכים על ישיבת יעקב במצרים הוא לסיבת גוי גדול אשר הוא אבוד שם בקליפת מצרים, וצריך הוא להוציאו משם, וזולת ירידת יעקב אין תקוה לזה, כי בעוצם קדושתו ישאב כל ענפי הקדושה אשר שם, מה שאין זולתו יכול עשותו. ולזה תמצא שאמרו ז"ל שלא מת יעקב אבינו עד שראה ס' ריבוא יוצאי חלציו, ואותם ס' ריבוא נתענו שם אחר כך ונצרפו בכור הברזל עוני מצרים ויצאו מזוקקים... (בראשית מו ג)
בניו ובני בניו - ...אכן כונת הכתוב היא שבא להודיענו כי יש הפרש בין בני יעקב בירידתם מצרים, כי יש מהם שבאו ברצונם לקבל גזירת מלך בלב שלם, ויש מהם שהיו חוככים להתעכב מרדת לכור הברזל, וציינם הכתוב מי ומי ההולכים לפרוע שטר חוב הגלות מרצונם, ואמר "בניו ובני בניו אתו", פירוש אלו לא הוצרך להביאם הוא אלא הם מעצמם באו אתו בדומה לו, ואחר כך סדר אותם שלא באו מרצונם עד שהוצרך יעקב להורידם בעל כרחם, והוא אומרו "בנותיו ובנות בניו וכל זרעו", פירוש בני בני בניו.
וראיתי לתת לב לדבריהם ז"ל שאמרו שכל זמן שאחד מיורדי מצרים קיים לא התחיל השעבוד... כי אולי זה היה להם לתשלום קבלת גזירת מלך ברצון פקע מהם השעבוד, כי סמא דיסורי קבולי... (שם שם ז)
וארד להצילו ולהעלותו - ...פירוש כשיגיע זמן הגאולה מכאן עד י"ב חודש אעלה אותו מן הארץ וגו', לבל יתעכב שם עוד אפילו בלא עינוי. וטעם שלא העלה אותם תיכף ומיד הוא לצד שעדיין לא הגיע זמן הגאולה אשר קצב ה'. ובזה נחה דעתי בחקירה אחת, למה האריך ה' י"ב חודש במכות המצרים. ורז"ל מהם אמרו שהמכה היתה משמשת ג' שבועות והתראה שבוע אחד, ומהם אמרו להפך, ולמה יאחר ה' הגאולה... הנה למה שקדם לנו, כי עיקר הגלות הוא לברר הניצוצות שנטמעו בנ' שערי טומאה, וכמו שציינתי דבר זה כמה פעמים, בזה ינוח דעתי ב' השאלות, כי אם היה מוציאם קודם זה היו מפסידים בירור החלק ההוא. ותדע שעם ה' השיגו בבחינת כללותם הכלול במשה שנתיחס בשם עמו השגת מ"ט שערי בינה, וטעם שלא השיג שער החמשים הוא לצד שאין המושג אלא בהשתדלות המשיג, ולצד שישראל לא נכנסו בנ' שערי טומאה לברר אותו לא השיגו בחינת הקודש שכנגדו. והבטיחנו כי לעתיד לבא ישפיע בנו א-ל עליון תורת חיים שבשער החמשים, והשגתה היא באמצעות הגליות, ובפרט בגלות האחרון אנו משיגים הדבר. וטעם שנסתכנו ישראל במצרים בבירור שער הנ' לצד שלא היו בני תורה, מה שאינו כן דורות האחרונים באמצעות תורתם ישיגו ליכנס לשער הנ' ולהוציא בלעו מפיו... (שמות ג ח)
גר יהיה זרעך - הגזרה היתה שיהיו ת' שנה בין גירות בין בארץ לא להם ובין עבדות וענוי, כאלו יאמר קצתם בגרות, קצתם בארץ לא להם, וקצתם בעבדות, כי יצחק היה גר בארץ ישראל... אבל יעקב ובניו עליהם נאמר "בארץ לא להם", דהיינו בארם ששם נולדו השבטים, ועם זה הגיד קורות השעבוד והענוי העתידים לקצת דורות מזרעו בסבתם, כי אמנם זה לא קרה להם בדורות הצדיקים...
ארבע מאות שנה - ובאמת התמשך גרותם ת"ל שנים... כי יש הבדל בין אחרי כן בלא וי"ו לבין ואחרי כן בוי"ו, בלא וי"ו יורה על תכיפות ביאת הדבר המאוחר אל המוקדם אליו, ובוי"ו יורה על התאחרות בין המוקדם והמאוחר... וכן כאן שאמר ואחרי כן יצאו בוי"ו יורה על תוספות השלשים שנה. (בראשית טו יג)
יצאו ברכוש גדול - כל משכיל על כרחו יודה שאין רכוש הממון תכלית המכוון בשיעבוד... אין ספק כי רכוש נפשי היה תכלית המכוון בשיעבוד. וזה אחרי שהבטיח הוא ית' לאברהם להוציא זרע קודש ממנו שיהיו ככוכבי שמים להאיר ליושבי תבל אור אמתת מציאותו השגחתו ויכלתו וכדומה מידיעות אמתיות, וראתה חכמתו העליונה כי למעלה גדולה כזו לא היו מגיעים אם היו יושבים בשובה ונחת שלוים ושקטים, גם לא היה באופן זה מקום לשיתחדש ביניהם המסות הגדולות הנצרכים להקדימם לפרסם בעולם על ידיהם ידיעות האמתיות, גם לא היו מתרצים לקבל עליהם עול התורה והמצות, לכן הסכימה חכמתו העליונה ית' להכניע הדור ההוא תחת עול השיעבוד, כדי לצרפם כצרוף את הכסף, שיתבררו ויתלבנו להיות זכים וטהורים, להסיר מתוכם כל טומאה ולכלוך, לזכך נפשם מכל דעה משובשת, ועל ידי האותות והמופתים שנעשו במצרים על ידיהם נתפרסם ברבים אמתות מציאותו השגחתו ויכלתו... וזהו הרכוש הנפשי הגדול בערכו לבלי תכלית, אשר לתכליתו היה העינוי והשיעבוד... ושנה כאן לחבר לרכוש מלת "גדול", שיורה בהנחה ראשונה על האיכות וחשיבות הדבר... (שם שם יד)
ומושב בני ישראל - ...ולדעתי המקראות עצמן יוכיחו שגזרת ברית בין הבתרים היה מוקדם בזמן, כי בתחלת המראה אמר "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה", ועל זה טען אברהם לאמר במה אדע, ואם היה זה מאוחר בזמן ממה שנאמר (בראשית י"ב) "ואברם בן ע"ה שנים בצאתו מחרן", הלא גם שם נאמר "וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת", ושם לא טען אברהם מאומה אבל נתן תודה ובנה מזבח על הבשורה הטובה, ואיך טען אחר זמן על הבטחה זו עצמה, אבל זה יורה בביאור שהבטחת הארץ בברית בין הבתרים היתה הבטחה ראשונה, אף שמאוחרת במקרא...
ודע דבפרקי דר"א (מ"ח) איתא דאותן ת"ל שנים דקרא דילן הם בעצמם רד"ו שנים, כי ישראל ישבו במצרים רד"ו שנים, וחמש שנים עד שלא בא יעקב למצרים נולדו לו שני שבטים ליוסף מנשה ואפרים, והם מן השבטים, הרי רט"ו שנה, ימים ולילות הרי ת"ל שנה, וכאמרם בשמות רבה שלא הניחום לילך לבתיהם בלילות וישנו בשדות, לכן נצטרפו גם הלילות בחשבון. והנה לתנא דפרקי דר"א לשון "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים" על מכונו... (שמות יב מ, וראה שם עוד)
וזכרת כי עבד היית - ...כי שעבוד מצרים היה הסבה העיקרית לקבלת התורה, כי תכלית האמיתי המכוון ממנו ית' בשעבוד מצרים לא היה רק לקבלת התורה. וכמ"ש מהר"י גיקטיליא כי אלו הרבה את ישראל והשפיעם בלי שעבוד והיו מתאחזים בארץ ומצליחים עליה לא היו מתרצים לקבל התורה האוסרת עליהם כמה דברים שהיו רגילים בהם במאכלות ובעריות... ולזה היתה מעצת ה' להביאם בכור הברזל במצרים, להפרותם שם ולהרבותם, ותהיה הבטחתו מקויימת אצלם במצרים ולא היה יכולת בידם לצאת ממנה כי היו משועבדים תחת עול מלכות, והסכימו במצרים לקבל את התורה, כמו שהודיע למשה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", וכן האותות והמופתים שנעשו במצרים הן יסוד גדול לכלל תורתינו הקדושה במה שנבדלנו בה מכל עמי הארץ שאינם חייבים לעבוד את ה' רק במצות מדעיות, שהן ז' מצות בני נח ופרטיהן, ואנחנו ישראל התחייבנו לעבוד את ה' גם בחוקים הנשגבים משקול דעתו של אדם... (דברים טז יב, וראה שם עוד)
ויאמר לאברם - הודיע לו שכמו שבאיש הפרטי יעברו עליו בנעוריו כמה יסורים ומכאובים, אם בעת הולדו, אם אחר כך מצמיחת השינים והחלאים הנקרים בילדים למען יזכך חומרם וירגישו אור נפשם, כן האומה אשר בחר ה' לסגולתו שם אותה תחלה בכור הברזל לצרף סיגי החומר ולזככה ולטהרה על ידי עוני ומכאובות. הודיע לו כי דור בניו טרם יזכו אל המדרגה הזאת שיהיו כולם לב וסגולה והעם אשר ידבק בם הענין האלקי ידוכא חומרם על ידי קושי השעבוד וכור עוני, וזה יהיה בג' מדרגות, שתחלה גר יהיה זרעך, וזה התחיל תיכף בלדת יצחק... ועבדום שזה התחיל משמת יוסף ואחיו ששמו עליו שרי מסים, ואחר כך ועינו אותם, וזה התחיל כשנולדה מרים, ובין כולם ימשך ארבע מאות שנה. והנה הגר יכנע כח חפשיות דמיונו שרמז בעגלה משולשת וישא מרום עיניו וישתכלו אל אלקי אביו, והעבד יכנע כח המתעורר שלו, כי לא יתאוה אל הקנינים והעושר והמשרה, כי הוא וכל אשר לו קנין אדוניו, ויבתר בתוך את העז המשולשת. והמעונה יבטל כח תאותו המרומז באיל משולש... (בראשית טו יג)
אעלה אתכם מעני מצרים - רוצה לומר שעל ידי עני מצרים שהיה כור הברזל נצרפו והטהרו עד שזכו אל מתנת הארץ והתורה... (שמות ג יז)
קחה לי - ...מין הבקר מייצג את בהמת העבודה הפעילה ועובדת לאדוניה... את כח המעשה והפעילות... הצאן היא בהמת המרעה והיא מסמלת את היחס הכללי שבין ה' לבין האדם והעם, האדם והעם הם הצאן והעדר ואילו ה' הוא הרועה... העז כשמה עזה תקיפה וקשה, היא רכה ונכנעת רק כלפי אדוניה, אך מאיימת בקרניה על כל זר, היא מסמלת את כח ההתנגדות, את העצמאות הגברית המצייתת למצות אדוניה ועומדת בתוקף מול כל פיתוי... האיל הוא כשמו, הכבש הגובר, ההולך לפני העדר ברוב איל, הוא מסמל את גדולי העם, עתירי הנכסים... הצפור חסרת אונים ונטולת כח התנגדות, ואף על פי כן משתמטת משלטון האדם בכוח מעופה... היא מסמלת אם כן את עם ישראל המעט בכח ורב בדרור...
בשלשה דורות של בני אברהם שבר ה' את כל כח המעשה, את כל כושר ההתנגדות ואת כל הזכויות - ואת הצפור לא בתר, לא שבר את כח המעוף, את הגבורה הפנימית המתרוממת מעל כל מצוקה. ובמלים אחרות, ידע תדע כי גר יהיה זרעך, הם יהיו נטולי זכויות בארץ לא להם, זה האיל המבותר, הם יהיו עבדים נטולי כח פעילות, זו העגלה המבותרת, הם יהיו מעונים ויסבלו את הכל בלא התנגדות, זו העז המבותרת, ואף על פי כן יהיו מזומנים לגאולה - ואת הצפור לא בתר... (בראשית טו ח)
קוים אלו כפי שנתגלמו לנו במאורע זה וכפי שעוד יתגלו במאורעות אחרים יכולים בסופו של דבר להסביר מה צורך היה לבחון ולצרף את הגזע הזה, ב"כור הברזל" של היסורים בטרם ייכשר לבחירתו, ובטרם יסוגל להליכתו המופתית שתביא גאולה לעולם, לא כאומה נכנעת, אלא כאומה סרבנית וקשה, "עז שבאומות" כלשון חז"ל (ביצה כ"ה ב') נבחרנו לכלי שרת להשגחת ה'. ממנו חישל את הפלדה הקשה, העומדת בפני כל, ובהיענותנו גילה לראשונה את כוח הפלא של הנהגתו ואת כוח הפלא של תורתו. (בראשית לד כה)
על ידי "משקל שני סלעים מילת" כביטוי חז"ל (שבת י' ב') שיעקב הוסיף על כתונת יוסף, התגשמה הברית בין הבתרים. בארץ כנען לא היתה משפחת יעקב נעשית לעם. תוך כדי גידולה היתה נטמעת בסביבתה. כדי להיות לעם בלא להתבולל היה עליה לבא אל תוך אומה שמעצם טבעה התנגדה לתכונה היהודית. וזו היתה מצרים. כך לאחר מכן, הקנאות שבנתה את הגיטאות, היא שהיתה כלי שרת בידי ה' כדי להרחיק אותנו מכל תרבות החטאים של ימי הבינים... (שם מה יא)
אל נא תקברני במצרים - ...אולם נראה כי הסיבה עמוקה עוד יותר, יעקב חי שבע עשרה שנה במצרים, בודאי הוא ראה מה רב כוח ה"ויאחזו בה", מה רבה השפעתה על בניו, הנה כבר החלו להמיר את הירדן בנילוס, ובשהייתם במצרים חדלו לראות גלות. אכן היתה זו סיבה מספקת להפציר בהם ברצינות כה חגיגית לבל יקברוהו במצרים, אלא ישאוהו אל ארץ מולדתו הישנה והאמיתית... (שם מז כט)
הנה עם בני ישראל - נעיר הערה כללית, גם "רשעות" ראשונה זו לא חטא היהודים גרמה לה. לא היה לפרעה במה להאשימם, שאילמלא כן לא היה נזקק ל"חכמה" - "הבה נתחכמה לו", גלויות היה יוצא נגדם. ועוד: רשעות זו הראשונה מסוגה, לא מן העם יצאה, אלא מגבוה, מגבוה עוררו קנאה בלב העם, וכמכשיר מדיני שימשה את השליט החדש, לביצור משטר העריצים שלו... ביקש פרעה לפצות את העם המצרי אותו דיכא ביד חזקה, ולשם כך יצר כת של נחותי דרגה, עליהם יוכלו להביט מגבוה כל יתר הכיתות בבטחון ובגאוה ולדמות את עצמן בני חורין. ואם לא מצא פרעה במה להאשים את היהודים אלא בגידולם הרב, ואם לשם הצדקת הגזירות המתוכננות נאלץ להיעזר בשיקולים של "טובת המדינה", אין זאת כי אם עדות מזהירה על התנהגות היהודים מבחינה חברתית מוסרית... (שמות א ט, וראה עוד גלות מצרים-ישראל במצרים)
שלשה פנים לגלות, סבלות, עבדות והעדר גואל. בברית בין הבתרים תוארה גלות זו לאברהם כגרות, עבדות עינוי, ושלושת האופנים הללו אכן נתקיימו. ענויי הייסורים, דילדול החיים וביטול חדוותם, נתגשם ב"סבלות" מצרים, שהוטלו עליהם מתוך קשיחות ספוגת לעג. יכול אדם להיות עבד מבלי שיהיה עליו עול סבלות, ויש העמוס סבלות אבל איננו עבד. עבדות, שלילת החירות נתגשמה בעבדות מצרים, במעמד העבדות שהטילה עליהם מצרים. גרות נתגשמה בחסרון ה"גואל", כי זהו טיבו של מעמד הגר, אין לו מצד עצמו תומך וסועד... (שם ו ו)
...העבדות המרה שברה את כח הפר והטילה על צוארו החופשי את עולה של מדינת פרעה. הגרות החלישה את גבורת האיל והורידה את משפחת יעקב ממדרגת בעלי נכסים לשפל המדרגה של עוני וסבל. העינויים והתלאות דיכאו את כל כח העזות והפקירו את העבדים חסרי האונים לכל מיני עינויים אכזריים. שלשה דורות של עבדים הפכו להיות גופים מבותרים וטבוחים, כמעט וכבר היו לטרף בשיני העיט, אשר הכתוב מציגו כסמל העריצות שלוחת הרסן.
אולם העריץ לא ראה את היד החזקה אשר נתגלתה מעל לבתרי העם. הוא לא הבחין כי הבתרים מונחים כסדרם, "איש בתרו לקראת רעהו" (בראשית ט"ו י'), שהם מייחלים ומצפים ליום, בו ישובו להתחבר יחד. הוא לא הבין, כי יש בכוחה של הרודנות לשבור כל התנגדות, פרט לסבלנות של היונה ולתכונת ההתעלות וההתמסרות שהיא למעלה מכל כח שלטון ומכל דאגות אנוש...
לפיכך בבא העת, כאשר חשכת הלילה נתעבתה שבעתים, קרא השי"ת "וחייתם... ותקרבו עצמות עצם אל עצמו, וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה וירקם עליהם עור מלמעלה" (יחזקאל ל"ז ו'), כך ליקט ה' את שרידי העם, נפח בהם רוח חיים חדשה, בנה מהם מחדש את גוף העם, למען יהיה העם הנצחי בין אומות העולם שבאו ונעלמו כלעומת שבאו... (במעגלי שנה ג עמוד קכו)
אלקי אביך - כן הוא כאשר התפללת והקרבת זבחים כדי להתברך בשפע פרנסה מלמעלה מדרך הטבע, כמדת יצחק, אבל זה יהיה במצרים... אל תירא מרדה מצרימה - כמו שביקש יוסף, אלא דסירב יעקב משום שהיה ירא שלא יהא נשקע זרעו בהתערבות האומה של מצרים, ורק בארץ ישראל מקום מקודש לעבודת קרבנות וגם מיוחד לחכמת התורה יותר מכל הארצות יכול להיות משומרת נקודה הישראלית לדור דור, ועל זה הבטיחו ה' אל תירא. כי לגוי גדול אשימך - לדרשות חז"ל משמעות גוי גדול שיהיו גוי מצוין בפני עצמו, ולא משוקעין במצרים, ולפי הפשט משמעות גוי אומה שיש לה מדינה ומלוכה בפני עצמה, ובמצרים נעשו מוכשרים לזה. (בראשית מו ג)
ויחי יעקב - חיים טובים ומתוקנים מה שלא הורגל לזה בארץ ישראל. ומיעקב אבינו סימן לבניו שעיקר חיותם ורוב השנים יהיו בגלות... דהקב"ה גלה לאברהם אבינו אשר נוצרו בניו להיות לאור גוים, וזה אי אפשר רק כשהם מפוזרים בגלות, וכן יעקב אבינו כשבא למצרים שהיה אז עיקר הישוב, שם נתגדל בזה שמו ית', כשראו השגחתו על יעקב וזרעו. (שם מז כח)
עדות ביהוסף שמו וכו', במדרש כי בא גבריאל ולימד אותו שבעים לשון... כי כל הע' לשון מתפשטין מלשון הקודש, כי התורה נותנת חיים לכל הלשונות, והם רק כמו לבושים, כי המכוון אחד הוא, רק הלשונות משונים בתנועותיהם, אבל הן הדברים שנאמרו בתורה מתלבשין בכל אלו הלשונות. ויוסף הצדיק שבא למלוך במצרים בכח התורה היה צריך לידע ולקשר כל הלשונות בלשון הקודש, והיה זה הכנה קודם גלות מצרים שהוא גלות ראשון שבישראל, היה צריך יוסף לשלוט על כל אלה הלשונות, ולכן נתוסף לו אות ה' שבה' נברא העולם הזה... (מקץ תרל"ה)
כתיב עדות ביהוסף שמו וכו'... כי ירידת יוסף למצרים היתה הכנה אל גלות מצרים, ותכלית גלות מצרים היתה הכנה לקבלת התורה לתקן הדיבור, ולכן כתיב "אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך" וכו'... הכל הכנה לכלל ישראל שנבראו להעיד על הבורא, ולכן צריכין לברר העדות בכל הלשונות... (שם תרנ"ט)
במדרש גם עלה... וזהו ענין יוסף הצדיק ונקרא ברית, שעל ידי התאספות כל הרצון להתקשר בשורש נמשך חיות חדש... והענין יש לבאר כי יוסף ויהודה הם ב' הכנות שהיה צריך קודם ירידת יעקב ובניו למצרים, והם העצות והכנות להגלות ולהגאולה של מצרים, והם ב' הבריתות ברית הלשון וברית המעור שעליהם נרמז גן נעול אחותי כלה גל נעול, בחינת הפנימיות וסוד הנסתר הוא ברית המעור, ונקרא גן נעול, שבזכותו של יוסף נשמרו מעריות במצרים, ובזכות זה יצאו, ובחינת יהודה הוא ברית הלשון והוא ההתגלות שיש בכח פיהם של ישראל לגלות ולברר כבוד מלכותו ית' בעולם, וזהו נרמז בגל נעול, לכן ירידת יוסף במצרים היה בהסתר, ובחינת יהודה היה בהתגלות שמשם תצא הוראה... (ויגש תרמ"ה)
במדרש והקול נשמע בית פרעה וכו'... שבני ישראל הם בחינת סתים וגליא, היינו שיש להם ב' הכחות להסתיר מה שצריך ולגלות גם כן... ועל זאת תמהים האומות שרואים דרך רחוק אשר האור מאיר בישראל, וכשרוצין להתקרב ולראות אין יכולין, וזה "מי זאת", וכמו שהיה כל גלות מצרים עד שזכו בני ישראל לברר מלכותו ית' בפרהסיא על ידי הגלות... (שם תרנ"ג)
בפסוק אל תירא מרדה מצרימה וכו'... וכל יראתו של יעקב אע"ה כי בניו לא יוכלו להתקיים בקדושה במצרים, והקב"ה הבטיחו כי אדרבה עוד יעלו ויתקנו כל הנצוצי קדושה שנמצא במצרים ובכל מקום שגלו לשם, וזה שאמר עמו אנכי בצרה, כי כשבני ישראל במקומם בארץ ישראל ובמקדש אז מתגלית התורה באר היטב, וכשהם בגלות מתלבשת גם התורה בלבושים וצרופים כפי עמידת בני ישראל... (שם תרנ"ו)
במדרש פרשה זו סתומה... שזה היה הכנה להגלות מה שחי יעקב במצרים, ולכן לא היה יכול להתחיל הגלות עד שנסתם זה החיות של יעקב שהיה במצרים... וגם לפי הפשוט גוף הגלות לא התחיל עד שתמו כל הדור ההוא, רק שנסתם עין השכל מקודם, כי קודם גלות הגוף הוא גלות הנפש, כי הגוף תלוי בתהלוכת הנפש, וגלות הנפשות היה מיד שנסתם חיותו של יעקב אע"ה... (ויחי תרל"ה, וראה שם עוד)
במדרש בלבת אש, אני ישנה ולבי ער, שנקודה חיות הפנימיות שבישראל דבוקה בהש"י ורק שנסתר בגלות... ומכל מקום עיקר הגאולה על ידי התחזקות בנקודה הפנימיות והוא בחינת יוסף הצדיק, וזה שאמר "אשר לא ידע את יוסף", ומאז התחיל הגלות. וגם יחוד הלבבות של בני ישראל להיות אחד הוא בחינת יוסף הצדיק... אך כי על הגלות אין קושיא ותמיה כלל, כי הגלות אינו שעבוד לבד, רק הכל לכבודו ית', שבני ישראל הוצרכו לברר גם במצרים הקדושה עד לכלות כל המצריים, וזה שנקראו צבאי ה' ככוכבים בירידתן שם. ובאוה"ח הקדוש פירש שהוא שבח וחיבה לבני ישראל שירדו למצרים, שהוא לכבודו ית', רק שתמה משה רבינו ע"ה איך יוכלו מצרים לשלוט בהם, ואיך יהיו בני ישראל נרדין על ידי מצרים, ובאמת אם היו מיוחדין באחדות לא היו שולטין בהם... וכיון שהיו דלטורין ביניהם אכן נודע הדבר. (שמות תרל"ב)
מה שאמר והן לא יאמינו לי וכו', יש לומר כי גלות מצרים היתה שורש לכל הגליות, לכן מזכירין בכל יום יציאת מצרים, וגאולת מצרים היתה הכנה לכל הגאולות, לזאת ביקש משה רבינו ע"ה להיות הגאולה אף כשיהיו מחוסרי אמנה... (שם תרל"ג)
במדרש וברש"י נמשלו ככוכבים... ובאמת כל הגלויות של הד' מלכיות הם רק להסתיר מלכות שמים, ובני ישראל ירדו בגלות לסייע ללבנה כנ"ל, לכן נקראו נר ה' נשמת אדם, כי המה מאירים בליל הגלות, ובאמת כפי מה שבני ישראל פועלים בנפשותם קבלת עול מלכותו ית', כמו כן ניתקן בכלל הבריאה, ונקרא גלות על שם גילוי כבוד מלכותו ית' גם בתוך הטבע, וזה הגילוי הוא עיקר העבודה, לכן כח הלבנה עמוק ביותר מה שיכולה להאיר גם בלילה ותוך החושך כנ"ל. וגלות מצרים כולל כל הגליות... כי הקב"ה ראה שיהיה בכוחם אז לעמוד במקומם אף במצרים, כי היו קרובים ליעקב אבינו ע"ה, לכן בהתחלה הביאם לגלות הקשה והיה הכנה לדורות... (שם תרל"ה)
בפסוק הבה נתחכמה לו וגו'... ב' פירושים ברש"י והכל אחד, כי הנה חכמים הגידו כי גלות מצרים וכל הגליות הם להעלות ניצוצי קדושה שבכל המקומות, כאשר מצינו כגן ה' כארץ מצרים, אם כן ודאי היה נמצא שם מטמוניות... ובודאי גם המצרים אותם החכמים שהיו בהם הבינו זאת, ולכן רצו לענות את בני ישראל בעבודת פרך שלא יהיה להם כח להוציא בלעם מפיהם, והיינו דכתיב "פן ירבה", דכשמתרבה הטוב על הרע נתבררים ניצוצות הטובים מהתערובות... (שם תר"מ)
במדרש אוהבו שחרו מוסר... וזה שכתוב ואלה שמות וכו' להודיע חיבתן בשעת הירידה להגלות, להודיע כי לא מצד שפלות היה, רק ואוהבו שחרו מוסר, ועל הכל קיבלו שכר, וכמו שכתוב ויעבידו וכו' בפרך, שמלבד העבדות היו עובדין עמהם בלב רע ובשנאה גדולה, כן היה אחר כך הגאולה וקורבת הקב"ה אותם בחיבה יתירה... ויש לכל איש ישראל מאלה הדרכים בכל יום, לכן מזכירין יציאת מצרים, ותיקנו קודם קריאת שמע ותפלה שיש בכל יום התחדשות מעשה בראשית בכח עשרה מאמרות, רק שיש גם כן התנגדות וצריכין לגאולה... (שם תרמ"ב)
במדרש ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל תורה וארץ ישראל וחיי עולם הבא, וכולם על ידי יסורין וכו', הם בחינת מעשה דיבור ומחשבה, ולכל אחד יש הסתר שצריכין מקודם לתקנם... ובמצרים היה כלול כל ההסתרות ולכן כתוב ג' לשונות, ותעל שועתם וכו' וירא אלקים את בני ישראל, וידע אלקים, הם ג' בחינות שמיעה בדיבור, וראיה במעשה, וידיעה במחשבה... ואלה ג' העבודות צריכין לעסוק בהם תמיד לתקן המעשה והדיבור והמחשבה. (שם תרמ"ז)
במדרש אש שלמעלה שורף ואינו אוכל וכו', שרמז לו הקב"ה כמו שהסנה אינו אוכל, כך לא יכלו בני ישראל במצרים, פירוש שהראה לו שהשיעבוד והיסורים במצרים הוא בהשגחה עליונה והיסורים שבאים מלמעלה הם רק לטובה שורף ואינו אוכל... (שם תרמ"ט)
במדרש אני ישנה וכו' תמתי שנתממו עמי בסיני... הענין הוא לבאר כי כל הגלות למצרים היה לצורך גבוה, כדאיתא בזוהר הקדש וארא כי הדיבור היה בגלות, והענין הוא דכתיב שמעה עמי ואדברה וכו' אלקיך אנכי, דרשו במדרש רות אין מעידין אלא בשומע וכו', לכן התגלות אלקותו ית' תלוי בבני ישראל כשהם מוכנים לקבל אלקותו ית' מתגלה בעולם, כענין שאמרו אין מלך בלא עם... ולא זו במצרים רק בכל הד' גליות, כולם הם הכנה לאיזה בחינה שצריכה להתגלות בעולם מקדושת שמו ית', שנצרך לעבור המקומות הללו לתקנם על ידי בני ישראל... (שם תרנ"ב)
ואלה שמות בני ישראל, במדרש תנחומא יש ששמותיהן נאים ומעשיהם נאים אלו השבטים וכו'. כי האבות הקדושים השיגו מעצמם לתקן מעשיהם למעלה מהטבע, והקב"ה הבטיח להם להיות בניהם נמשכין אחריהם, לכן הוכרח להיות בגלות מצרים שיזכו אחר כך לתורה ומצות אשר על ידיהם יתקנו מעשיהם להיות כמעשה אבותיהם... והשמות המה הפנימיות אשר נטעו האבות בזרעם אחריהם, ואלה השמות נשארו בבני ישראל לעולם... (שם תרנ"ג)
בפסוק וימת מלך מצרים וכו'... ובודאי יש בכל גלות הרבה מדריגות, ואיתא מוציא אסירים וכו' והם ג' בחינות, הבינונים שהם במאסר בגלות ואינם יכולים להרחיב נקודה חיות אלקות שבהם, ועל זה נאמר מוציא אסירים. ופודה ענוים הם הצדיקים, שבעצמם אינם בגלות רק בעבור הכלל, כמו שהיה במשה רבינו ע"ה... כי לא היה בעצם בגלות רק הכנה לגאול את ישראל, ועליהם נאמר פודה ענוים. ועזר דלים הם השפלים שאינם מרגישין כלל הגלות ואלה צריכין ישועה גדולה, והוא ראשית הגאולה, כמו שכתוב והוצאתי וכו'... וגדולה מזו נראה שגם בכל פרט נמצא כל אלה המדריגות, שיש בכל איש ישראל איזה בחינה שהוא בן חורין... וזה החלק מסייע לאדם והוא הכנה לגאולה... (שם תרנ"ו)
במדרש חושך שבטו שונא בנו... וג' מתנות ניתן לבני ישראל, תורה וארץ ישראל ועולם הבא, וכולן על ידי יסורים, ואם היינו ראוים היו יסורי מצרים מספיקים לכל המתנות... ועכשיו שחטאנו כל יסורי הד' מלכיות הכנה לעולם הבא... (שם תרנ"ח)
בפסוק וירא מלאך וכו'... וכן בגלות דכתיב וימררו את חייהם, פרשנו ב' מיני חיים, בחינת יעקב ויוסף ברית הלשון והמעור שעיקר החיים תלוי בהם... ויהי האדם לנפש חיה הוא התפשטות מהתורה זהו בחינת תולדות יעקב, יוסף ברית המעור התפשטות חיות הנשמה בנפש, וזהו היה עיקר הגלות וימררו את חייהם, ולכן היה הגלות ת"ל שנים גימטריא נפש, ולא לחנם הכניסנו הקב"ה במצרים ת"ל שנים, אך כי הנפש יש לה כחות רבות כמו שכתבו החוקרים, ואלה הכחות צריכין גאולה להכניס כל אלה הכחות אל הקדושה, ות"ל שנים הם ת"ל מיני שנויין שהנפש מתפרשת בכל אלה האופנים... (שם תרס"ב)
והוצאתי וכו' וידעתם כי אני ה' המוציא וכו', ראינו כי כל הרצון בגאולת מצרים היה לידע שהשי"ת הוציאנו משם, ולכן צריכין לזכור תמיד יציאת מצרים, והאמת כי בכל עת יש מצרים לכל איש ישראל, לכן מזכירין בכל יום יציאת מצרים, וכפי מה שיודעין וזוכרין שהשי"ת הוציאנו אין צריך להיות בפועל תוך המיצר, כי כשאדם שוכח ומתגאה לומר כחי ועוצם ידי וכו', אז צריכין להביאו במיצר, ושיראה כי הכל מהשי"ת... ועיקר גלות מצרים הוא שאין השכל והדעת של האדם מתפשט כראוי בכל מעשיו, והשי"ת צוה להגיד זה לבני ישראל במצרים, כי היו צועקים מעבודה קשה בפועל, ואחר כך ששמעו ממשה רבינו ע"ה כי אחר הגאולה יחול עליהם שם שמים וגבר אצלם צער זה שעל ידי שיעבוד מצרים אין יכולין להתקרב להשי"ת לקבל עול מלכותו, ודאגו על זה, והיה זה הכנה לגאולה, והוא ללמד גם לנו... (וארא תרל"ד)
במדרש תנן אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק וכו'. נראה כי ירידת בני ישראל למצרים היה הכנה לארץ ישראל... וזה שאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה וארא וגו' הקמותי וגו' לתת להם את ארץ כנען וגו' ארץ מגוריהם, פירש בזוהר הקדש לשון יראה, כי ארץ ישראל הוא קבלת מלכותו ית', וכל מגמת אבותינו היה על זאת... ונראה כי הגלות מצרים היה רק להציל מזה העקרב (שהוא צד הנקבה הקרירות), כי כן נראה בלשון הפסוק ארמי אובד אבי וירד מצרימה וכו', משמע שירידת מצרים היתה עצה להנצל מגלות היותר קשה, ולבן ובלעם ועמלק הוא קליפה אחת כנזכר בזוהר הקדש... והקב"ה ברחמיו הצילנו על ידי ירידת מצרים כנ"ל... והיה יציאת מצרים מפתח שיהיה כל ההסתרות מצד זה הנחש... (שם תרל"ה)
בפסוק לכן אמור וכו' וידעתם וכו', פירוש כי השי"ת אמר להודיע לבני ישראל כי הגלות הוא לכבודו ית', ועל ידי יציאת מצרים יתגדל שמו ית', ועל ידי זה יטו שכמם לסבול עול הגלות, וממילא היה נהפך גוף הגלות לחירות, ובאמת ידיעה זו היא הכנה לגאולה... (שם תר"מ)
בפסוק וארא אל האבות... כי על ידי המכות נפתחו עשרה לשונות של תפלה, וכל הצרות שעברו על אבותינו במצרים היה כדי לבוא לבחינת התפלה, כמו שאמרו חז"ל שהיה חביב צעקתם לפניו ית' במרום, לכן חזרו על הים כדי שיצעקו... וכמו כן יש יציאת מצרים בכל יום והיא הכנה לתפלה, לכן בכל יום יצרו של אדם מתגבר, וכן סמיכת גאולה לתפלה הוא כנ"ל... (שם תרמ"ג)
בענין ד' לשונות של גאולה, כי הגלות היה בכל העולמות, ויש מקומות שאין הגלות שולט כל כך, לכן נחלק לכמה לשונות. תחת סבלות מצרים הוא הגלות בעשיה ממש, שהיה שליטת הרע מאד, והצלתי אתכם מעבודתם הוא מקום שלפעמים יש מנוחה ולפעמים עבודה, וגאלתי אתכם שלא להיות משועבד כלל, ולקחתי הוא עולם שאין שם שליטת סט"א, אך על ידי השעבודים שלמטה אינו יכול לבוא למדרגה זו, נמצא עיקר הגאולה לבוא לבחינה זו. גם בהשעבוד יש כמה בחינות, א', מצד שפלות המשעובדים להיות נכנע תחת הרשעים, וזהו מתחת סבלות מצרים, ב', מצד הגבהת כוחות הסט"א להיות שולטים על בני ישראל, והג' מצד הנהגת הבורא ית' שבשעת הגלות אין זוכין להיות להם הגנה זאת... (שם תרמ"ז)
בפסוק וארא וכו' שמשה רבינו ע"ה שאל למה הרעותה, והיתה התשובה כי כן הוא סדר שסידר השי"ת, כדאיתא בזהר הקדש כי מקודם היה צריך להיות ארץ ישראל תחת הכנעני, ואחר כך לצאת משם, וכמו כן היו בני ישראל צריכין מקודם להיות משועבדין לפרעה ואחר כך להכניסם להיות עבדי ה'... וכבר כתבנו במקום אחר כי משה רבינו ע"ה אמר למה הרעותה, כי ראה שאותו הדור אינו צריך לסבול כל כך בעצמותם, אבל היה הכנה לדורות שאחר כך, כדאיתא ד' לשונות של גאולה רמז לד' גאולות שלדורות, וכלן נאמר להם זו הפרשה הגם שלא שמעו וכו', רק שהיה דיבורים השייכים לדורות שאחריהם... (שם תרמ"ח)
בענין המטה יהי לתנין, ובמדרש שהוקשו המלכות לנחש... ולולא החטא לא היה כל הטבע מעכב את האדם, ועל ידי החטא בעץ הדעת היה העונש שלא יוכל להתקרב אל עץ החיים עד שיתקן זה הדרך הטבע, מכאן שדרך ארץ קדמה לתורה... ולכן הוכרחו בני ישראל להיות במצרים קודם שזכו לקבל התורה, והוא לתקן דרך הטבע, ובכח איש ישראל לבטל הטבע, ואז נעשה מנחש מטה... (שם תרנ"ג, וראה שם עוד)
דור גלות מצרים נראה שהיו אנשים גדולים, כאשר ראינו שבשעה קלה נהפכו, איתא וגם צידה לא עשו וכו' שהאמינו, כי מצדם היו באמת גדולים שהיו קרובים אל האבות, ורק מצד הגלות שהיה שולט עליהם סט"א, ולכן ברגע זו שיצאו נהפכו תיכף... (בא תרל"ז)
במדרש כובד אבן ישראל שנקרא אבן... וכמו שאמרו חז"ל בקבלת תורה פתח להם ז' רקיעים להראות להם כי אין מלבדו ית', וכמו כן במעשה מצרים הראה להם השי"ת כי כח כל הסט"א היא רק ממנו ית', לכן הוצרכו בני ישראל לירד לעמקי תהום ולעלות למרום עליון, להעיד כי הוא ממעל ומתחת... (שם תרמ"ד)
במדרש כובד אבן וכו' כי הנה ביציאת מצרים היה תיקון כל מעשה בראשית, כי באמצעות העשר מכות נעשו מעשרה מאמרות עשרת הדברות... אבל התחתונים צריכין לברר זאת, ובני ישראל בגלות מצרים ביררו זה העדות, וכתוב את ה' האמרת וה' האמירך וכו', שבני ישראל מבררין כי קיום כל הבריאה על ידי עשרה מאמרות... (שם תרמ"ז)
בפסוק החודש הזה לכם, כי השי"ת שינה כל הטבע ביציאת מצרים בשביל בני ישראל, ובאמת היה זה עדות על הבורא ית"ש, וגם היה עדות על בני ישראל כי כל העולם נברא בשבילם, כי הלא היה יכול השי"ת לגאול אותנו בדרך הטבע, אך כל הגלות היה לברר כי הקב"ה משנה עולמו עבור בני ישראל... וכבר כתבנו בשם מו"ז ז"ל דכתוב אין כל חדש תחת השמש, ובני ישראל שהם גוברים על הטבע במסירות נפש זוכין לקבל התחדשות... וכמו כן היה ממש בגלות מצרים שהוצרכו לעמוד בנסיונות רבים עד שזכו להמשיך הדרך החדש שהוא למעלה מהטבע... (שם תרמ"ט)
בפסוק וחמושים עלו בני ישראל, מזויינים וכו', ולמה להם כלי זיין, אך יש לומר כי באמת החרב ניתן לעשו, ובני ישראל להם הקול, אך על ידי שהקדים גלות מצרים, על ידי זה הרויחו בני ישראל גם להיות להם החרב נגד עשו, ואפשר שהיה כל הגלות רק הכנה נגד עשו ועמלק... (בשלח תרל"ז)
בפסוק זה א-לי ואנוהו, דרשו חז"ל התנאה לפניו במצות... כי בני ישראל כשיצאו ממצרים נתעלו כמלאכי השרת, כדכתיב אני אמרתי אלקים אתם וכו', ולא לחנם נתענו ונשתעבדו ד' מאות שנה, רק להשפיל הגוף ולהרים הנפש וכח הנשמה, שזה ציור רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה, כי בני ישראל יודעין שזה עיקר האדם... (שם תר"נ)
בענין שמיעת יתרו אחר יציאת מצרים, נראה כי זה היה שכר הגלות, כמו שאמרו ז"ל לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, ולכן בכח גלות מצרים הוציאו ערב רב, ויתרו על כולם, ובזה נתקיים בכל עצב יהיה מותר... ויתכן שזה רמזו חז"ל באמרם קשין גרים לישראל כספחת, שצריכין להתערב בין האומות בעבור הגרים... (יתרו תרנ"ב)
אא"ז מו"ר ז"ל אמר... דהנה איתא בזהר הקדש שבגלות מצרים היה הדבור בגלות, ואמרו רז"ל כי עשרת הדיברות היה תיקון עשרה מאמרות, פירוש זה כי מאמר הוא כלל שבודאי כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא, אבל להיות ניכר כבוד ה' בכל דבר הוא נקרא דיבור מלשון הנהגה, דבר מלך שלטון, זה היה בגלות, כי זה רק לבני ישראל שהם מבררין זה, ובני ישראל היו בגלות אז... (שבת הגדול תרל"ב)
צא ולמד מה ביקש לבן וכו', בא לפרש כי גלות מצרים היתה רק לטובה, כי לבן ביקש לעקור הכל, והיה העצה על ידי ירידתנו למצרים, כי בפרעה היתה הגלות מה שבני ישראל היו תחת ידו... אבל לא לעקור הכל... (פסח תרל"א)
מתחילה עובדי ע"ז, הענין הוא שלא להקשות מה לנו לשמוח ביציאת מצרים, כי מוטב היה לנו שלא היינו יורדין למצרים, אך יציאת מצרים הוא מוכרח כדי להבדילנו מן התועים, והיה זה הכנה וישועה לכל העולם, מה שבתחלה היו בני ישראל מעורבין תוך כלל הבריאה ואחר כך נבררו, ובכח זה יכולין להטות כל הבריאה אליו ית'... וגלות מצרים היה השורש מכל הד' מלכיות, ולכן בגאולה זו שורש כל הגאולות, ושורש כל הגלות בעבור ד' עבירות החמורים שכוללין הכל, ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים, ומסתמא כל גלות הוא לתקן חטא המיוחד לזה, וזה תשובות הג' בנים שהם הג' דברים ששורשן קנאה תאוה כבוד, וגלותינו עתה על לשון הרע ושנאת חנם שהוא שקול נגד כל הג'... (שם תרמ"ו)
בסיפור הגדה מתחלה עובדי ע"ז וכו', נראה כי זאת היה טעם גלות מצרים על ידי שבחטא הקודם נעשה תערובות טוב ורע, והוצרכו נפשות בני ישראל להיות בכור הברזל, ונתקיים בהם הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי, ויצאו להיות נקראים צבאות ה' ונתבררו, והפסולת נשאר במצרים... לכן שלטו בהם המצריים וקבלו הרע... והנה כמו כן היה מתערב נשמות קדושות במצרים שהיו צריכין להעלותן משם... ולפי זה אתי שפיר "ואותנו הוציא משם" ממש, כי הכניס הקב"ה דורות הראשונים בעבודה קשה כדי להוציא משם כל הנשמות, וזה טעם מצה ומרור, על ב' התקונים שנעשה בהסרת הסיגים וביציאת הניצוצות הקדושה שהיה נבלע בהם... (שם תרנ"א)
בפרשת נזיר, מיין ושכר יזיר וכו', במדרש, הדעת מתחלק לד' מקומות בפה ולב וכליות, לכן בד' כוסות יוצא הדעת, כי הנה הדעת הוא שצריך בירור שנאמר בו הדעת טוב ורע... ובעבור זה הוצרכו בני ישראל להיות בכור הברזל במצרים לברר זאת הדעת, ולכן יש ד' לשונות של גאולה לברר אלה הד'... (נשא תרנ"א)
במדרש וישלחו מן המחנה, הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי, שבקבלת התורה נתרפאו מהמומין והצרעת. כי בהר סיני נעשו בני ישראל כלים לעבודת הבורא, לכן הוצרכו מקודם להתברר במצרים בכור הברזל, כי כל זמן שמתערב הפסולת בכסף אי אפשר להתחבר להעשות כלי... (שם תרנ"ט)
הנה הרמב"ן נתן טעם לגלות מצרים שאברהם חטא חטא גדול בשגגה... ובאמת נראה גם כן מדברי המדרש להיפוך, שלא ירידת אברהם אע"ה היתה סיבה לגלות, אדרבא גלות מצרים היתה סיבה לירידת אברהם אע"ה, שאמר לו הקב"ה צא וכבוש הדרך לפני בניך. אך בזוהר הקדש (פ"א) אמר רבי יהודה תא חזי כיון שנחת אברהם למצרים אשתעבידו בנוי במצרים ארבע מאה שנין, דהא כתיב וירד אברם מצרימה ולא כתיב רד מצרים... ובודאי אידי ואידי דברי אלקים חיים, דיש לומר דתחילת הליכתו למצרים מפני הרעב הוא חטא, אבל אחר שהסכימה דעתו לרדת למצרים, ובשביל זה נגזר שהגלות תהיה במצרים דוקא, שוב אמר לו צא וכבוש הדרך לפני בניך במצרים... (לך לך תרע"ד)
איתא במהר"ל... ונראה לישב קושיית המהר"ל, דהנה גלות מצרים היתה גלות כפולה, אחת בעינוי ושעבוד להגוף, שנית גלות בנפש, דמצרים היא ערות הארץ, והתורה צריכה להעיד על ישראל שהם שבטי י-ה... והנה קודם מכירת יוסף היה די בגלות בארץ לא להם, וכמו שאמר הקב"ה לאברהם, ולא היו צריכין להיות במצרים דוקא, ואף אם היו במצרים לא היתה מזיקה להם בענינים האלו להיות גלות לנפש, דכבר תיקן זאת אברהם אע"ה... אך אחר שפגמו במדת יסוד ומכרו את יוסף הצדיק, שוב היו צריכין להיות בגלות מצרים דוקא ולהתמרק ולהצרף על ידי נסיון זה לעמוד נגד מצרים שטופי זמה. (וישב תרע"א)
ויש לומר עוד כי כדי שתיתפס בהם גלות מצרים שהיא כוללת כל הגלויות כבמדרש, לא היה אפשר אלא שיהא נמצא בהם נמי פגם שיהא כולל כל חלקי האדם, ועל כן היה נצרך שיהיה נמצא בשבטים פגם יסוד שהוא כולל כל חלקי האדם, וזהו מכירת יוסף הצדיק יסוד עולם, וכן נמי ביוסף היה צריך שיהיה נמצא בו צד פגם בכל חלקי האדם בגוף ונפש ושכל, והנה זה שטעה לדמות על השבטים שחשודים בשלשת הדברים הנ"ל הוא פגם בשכל... (שם תר"פ)
ונראה דהנה כתיב ולא יכול יוסף להתאפק, משמע שאם היה יכול להתאפק היה מתאפק עוד, ומוכח שהיתה תועלת ממה שממתין להתגלות אליהם... על כרחך נראה שכוונת הזוהר חדש היא דאם לא היתה מכירת יוסף היה די במה שיוסף לבד יסבול עבדות ועינוי בעבור כל ישראל, וכמו משיח צדקנו שהוא מחולל מפשעינו, וכן הוא במדרש (שיה"ש פ"ב) שאחד גולה לאפסמיא ואחד לגליא בזה יכולה להתקיים גלות ישראל. וזה הוא רק עתה שנתאחדו כלל ישראל ואחד יכול לסבול עבור כל הכלל, אבל קודם מתן תורה היו צריכין לזה דוקא צדיק הדור שהוא ככל הדור, וזה היה דוקא אם היו כולם נכנעין ליוסף, אבל אחר שמכרו אותו למצרים לכך לא היתה הגלות שלו והעינוי שסבל במצרים בעבורם, על כן הם צריכים בעצמם לסבול את הגלות... ויוסף הצדיק הנה הוא עמד בנסיונו במצרים, ואם כן אם היה הוא סובל הגלות עבור ישראל במצרים בודאי היו נשלמים כל התיקונים והבירורים, ואם כן היתה תחיית המתים מגעת בימיו של יעקב... (ויגש תרע"א, וראה שם עוד)
והנה לעומת שמים וארץ הוא באדם מוח ולב... וכבר אמרנו שגלות מצרים היתה כפולה, גם ברוחניות, היינו שמצרים היתה מלאה גלולים וכישוף, וגם ערות מצרים, והיתה טומאת מצרים מושכת מצד אחד לטנופת ע"ז, ומצד שני היתה מושכת לתאוה וערוה, והיה המירוק לשני מיני עבירות אלו, חטא דור המבול שהיה חטא התאוה, וחטא דור הפלגה שהיה ע"ז, זה בלב וזה במוח ושכל, אבל ההארה שהיתה להם מיעקב אבינו במאצעות שמים וארץ חדשים שהם מוח ולב, זה שעמד להם שלא נמשכו אחר טומאת מצרים שהיתה במוח ולב... (ויחי תרע"ג)
והנה באם היה ביכולת ישראל להתמהמה במצרים עד תום ד' מאות שנה היה נגמר המירוק והיו נשלמים בבחינת נפש רוח ונשמה, אך באשר היו במ"ט שערי טומאה ולא יכלו להתמהמה היה הצורך לשלוח את משה רבינו ע"ה ששה חדשים לפני זמן התחלת המכות, שמאז פסק השעבוד. ונראה שהכוונה היתה שיהיה קושי השעבוד עוד יותר וזה ישלים את הזמן. ונראה עוד שלולא דתן ואבירם היה נמי התיקון נשלם לגמרי, ומסתייע לומר כן, שהרי אמר לו השי"ת למשה עתה תראה, שפירשו ז"ל (שמ"ר סוף ה') במלחמת פרעה אתה רואה ואין אתה רואה במלחמת ל"א מלכים, ומכלל דלולא שאמר למה הרעות היה משה מכניס את ישראל לארץ... דאם לא אמר למה הרעות היה נגמר התיקון תיכף. ובאשר נכנסו תחת רשות משה שהוא כולל מעלת כל ג' האבות יחד היה בכחו לעזור לישראל שיהיה בכחם לסבול זה השעבוד הקשה, אך דתן ואבירם גרמו כל אלה שלא יהיה התיקון בשלימות... (שמות תרע"ד)
והנה ישראל במצרים היו צריכים מירוק למעלתם, ולעומת שני מיני המעלות היו ישראל משועבדים תחת יד פרעה ותחת יד מצרים... שערך המלך לעומת העם הוא כערך הראש והשכל לעומת הגוף והלב. ועל כן מעלת השכל שבישראל הנקרא בשם ישראל מתמרק תחת יד פרעה, ומעלת התשוקה שבישראל המכונה בשם יעקב נתמרקה תחת יד מצרים. והיינו דפרעה היה מכשף גדול ובכח הטומאה והע"ז האפיל על השכל של ישראל, ומצרים בשר חמורים בשרם וכו' משכו את ישראל לתשוקות רעות, אבל ישראל נמצאו שלמים ולא נמשכו בשכלם אחר פרעה ולא בתשוקתם אחר מצרים... (שם תרע"ה)
והנה ידוע שמצרים היא שורש כל הגליות כולן... וכמו שבמצרים ראשית הגלות היתה ליקח מהם החיות, ובשביל זה במקום החיות נעשה משכן ומעון לס"מ כנ"ל, כן הוא בכל הגלויות בכלל ובפרט להכניס לתוך לבב ישראל רוח עצב והעדר החיות והשמחה, ובזה עצמו נעשה פרץ בחומות ישראל חס ושלום. והנה ישראל בתלת קטירין (כתרים) אתקטר, והם בנוטריקון שב"ת, שבת ברית ותורה, וכולן הן התחדשות וחיות קדושה, ובשבת לא היו להם שבת ותורה אלא ברית לבד, ולא היה ביכולתם כל כך להחזיק מעמד עד שהפרו ברית מילה כנזכר לעיל במדרש, אך בגלויות האחרות שכבר ביד ישראל כל שלשה אלו, שוב אין הדבר תלוי אלא ברצון... (שם תרע"ו)
וירא איש מצרי... נראה דהנה גלות מצרים היתה ללקט את כל חלקי הקדושה וכל הנשמות הקדושות שהיו טבועים בחיצונים וכשיצאו ממצרים עשו אותה כמצולה שאין בה דגים, היינו שלא השאירו שמה שום חלק מחלקי הקדושה שלא נטלו עמהם, ולהיפוך כל חלקי הרע שהתגנבו בתוך ישראל נדחו מהם ונדבקו בתוך מצרים, ועל כן אסור לדור עוד במצרים, כמו שאמר האר"י ז"ל הטעם מפני שלא נשאר שם עוד מה להתברר... והנה הבירור נעשה על ידי הצרות והענויים שעשו להם המצרים, וכך היא המדה שגוי המכה ומיצר לישראל שואב הגוי מישראל כל חלקי הרע וישראל שואב מהגוי כל חלקי הטוב... (שם)
ולפי האמור שכל עצמו של ענין ברירת הגלות הוא מחמת קידוש שם שמים שיצמח מזה, מובן גודל הצורך שיסרב פרעה לשלחם, דאלמלי היה נתרצה לשלחם תיכף כבוא משה רבינו ע"ה בשליחות הראשונה לא היה נצמח מזה קידוש שם שמים, וכל מה שסירב יותר היה לבסוף קידוש שם שמים ביותר, ונתברר שאין כאן חשש כשפים... (וארא תרע"ה)
ויש לומר שהגזירה הראשונה וימררו את חייהם מקבילה לגלות בבל שנקרא מר, כמ"ש בחבקוק (א' ו') "כי הנני מקים את הכשדים הגוי המר והנמהר". הגזירה השניה "אם בן הוא והמיתן אותו" ובמדרש שתבען לדבר עבירה, מקבילה לגלות פרס ומדי, שרצו למשכם לזנות, ותכלית הכונה להשמיד להרוג ולאבד... הגזירה השלישית "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון", יש לפרש על פי דברי הרמב"ן שיאור נגזר מלשון אור... והנה ידוע שאדם עולם קטן והמאורות שבו הם השכל... ועל כן פרעה גזר על הזכרים שהזכרים מתיחסים לשכל והנקבות לחומר, ובכלל התחכם על מעלת השכל שבישראל, ובאשר כל השעבוד היה כפול ברוחניות ובגשמיות, כמו שרצה להשליך זכריהם ליאור הגשמי כן ברוחניות, ובשורש להמשיך את שכל ישראל לחכמות חיצוניות... והנה היונים ענינם היה למשוך את ישראל לחכמות חיצוניות... וגם בהא דוכל הבת תחיון, שבמדרש שהיתה הכוונה ליקח אותם לנשים באשר היו שטופי זמה וזה מקביל לגזירת היונים תבעל לטפסר תחילה.
הגזירה הרביעית "לא תאסיפון לתת תבן לעם", והכונה להטריד את כל חושיהם... והיא מקבילה לגלות אדום... (שם תרע"ו)
ומעתה תובן עמקות העצה בברירת שעבוד המלכיות, ולפי זה יש לומר הטעם שנברר מקום הגלות בין המצרים דווקא ולא באומה אחרת, דאומה שאיננה רעה כמוה לא היה להם כל כך כח לסרב ולמאן ולא היו נצרכים לה כל כך אותות ומופתים, וממילא שלא היה כל כך קידוש שם שמים בעולם בצאתם, ולא היתה מתקיימת העצה העמוקה כנ"ל... (שם תרפ"א)
ונראה דהנה בברית בין הבתרים נגזרו ארבע גזירות, א' כי גר יהיה זרעך, ב' בארץ לא להם, ג' ועבדום, ד' ועינו אותם. והנה כשמחשבים התחלקות הגזירות משנולד יצחק שמאז ואילך נתקיימה הגרות שלא היתה להם עוד ישיבת קבע, והתמיד הענין ק"ץ שנה עד שירד יעקב למצרים, ואז התחילה הגזירה השניה "בארץ לא להם", בארץ שאינה שייכת להם, וכבמדרש מה לך עושה כאן במקום טמאים... וגזירה זו התמידה שבע עשרה שנה כל ימי יעקב במצרים. הגזירה השלישית "ועבדום" התחילה משנפטר יעקב אבינו ע"ה... הגזירה הרביעית "ועינו אותם" התחילה אחר מיתת כל הדור ההוא... ויש דברים וענינים שמחשבין להם הגליות מיום שנולד יצחק, ויש דברים וענינים שמחשבין להם מיום בואם למצרים, ובאותם ענינים על ישראל להשלים החשבון בשאר גלויות... (בא תר"פ, וראה שם עוד)
ונראה דהנה במד"ר (סוף בא)... בעיקר הדבר למה לא היתה הגאולה בפעם אחת, כי עד קריעת ים סוף עוד לא נחשבו גאולים לגמרי... דהנה ידוע שנשמות ישראל היו בגלגול דור המבול ודור הפלגה, ובמצרים נתמרקו מן חטא הקודם. והנה חטא דור המבול היה בתשוקות רעות שמתיחסות ללב, ודור הפלגה הוא בע"ז שמתיחסת אל השכל, דהיינו טעות בשכל, וכל גלות מצרים היתה לעומת שתי אלה... ובאשר ישראל היו צריכין מירוק לחטאים הקודמים בלב ובמוח שהם כמו חומר וצורה, על כן לעומתם המצרים התגברו ושלטו על ישראל בחזקת היד שמתיחס לחומר, ובהתחכמות עליהם שמתיחס לשכל... ובשביל זה נמי הגיע השעבוד בישראל לכח השכלי שבהם שמשכנו במוח מתיחס ביותר לפרעה מלך מצרים, וע"כ בגוף העבודה שעבוד הגוף והנפש היו מצרים קודמים, שזה מתיחס יותר לעם מצרים...
והנה במדרש במצרים נמצאו ישראל שלמים, שנאמר גן נעול גל נעול, אך זה היה בענין החטאים הקודמים מדור המבול, אבל חטא ע"ז עדיין לא נתקן, שהרי (יחזקאל כ') "איש את שקוצי עיניו לא השליכו". ואולי כי לזה היו צריכין להיות ארבע מאות שנה שלמות, וזה לא היה אפשר כידוע... על כן הוצרך לתלוש בכח... ועל כן תמצא שפרעה היה מתאמץ ומתעקש שלא לשלוח את ישראל יותר מעבדיו, שהם אמרו "שלח את האנשים" וגו', והטעם כי באשר המירוק החומרי המתיחס למצרים נשלם יותר...
ולפי האמור יובן מה שהיתה הגאולה נחלקת בשתים, נסים שביציאה ונסים שעל הים, כי באשר המירוק השכלי עוד לא נשלם לא היה אפשר שיהיה הכל בפעם אחת בעת היציאה. ויש לומר שהמירוק והתיקון השכלי מחטא ע"ז היתה האמונה שבישראל מעת היציאה עד הים, שתיכף בעת היציאה כתיב (ירמיה ב') "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"... (בשלח תרע"ד)
והנה לעומת הדרגין והקדושה של יוסף והשבטים וההפרש שביניהם היה נמי ההפרש בין משה לאהרן, כפי מה שהגדנו במקום אחר, שמשה רבינו ע"ה השפיע בישראל קידוש מעשים... ולפי דרכנו השבטים במה שהכניסו בישראל קדושת מעשים ויוסף במה שהכניס בישראל קדושת המוח, ובזה החזיקו מעמד במצרים שלא יטמעו בקליפת פרעה ומצרים... (שם תרע"ו)
ויש לומר שבדוגמא זו היה במצרים, שנגזר עליהם גלות ארבע מאות שנה לכלא פשע ולהתם חטאת, ואף שעבד עברי יוצא בשש ובמצרים נגזר עליהם ד' מאות שנה, יש לומר היות ידוע שנשמות ישראל היו מגולגלים בארבעה דורות, דור אנוש דור המבול דור הפלגה, ובסדום, והמירוק לא הוצרך לחיצוניות והחומר בלבד אלא גם בפנימיות שנשתאבו בהם בחינות רעות, ועל כן אמרו ז"ל שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, שהגלות היתה כפולה, עיניהם כינוי לשכל ולבם הוא כינוי למדות... שהם שלשה בשכל ושבעה במדות, על כן אינה דומה לעבד עברי שאין לו שעבוד אלא בחיצוניות שהוא בכחות הגוף... וכבר אמרנו שבאמת השעבוד שבכחות הגוף נשלם ברד"ו שנה שהיו שם, היינו שידוע ששבעים שרים ל"ה מימין ול"ה משמאל, ורהב שר של מצרים מושל על ל"ה הימניים, ולעומת כל שר שש שנים כשנות עבד עברי עולה מאתים ועשר שנים. אך מירוק הנפש היה זקוק לארבע מאות שנה, כי עשרה כחות הנפש הם והם כלולים זה בזה, והם עשר פעמים עשר עולה מאה, ולעומת ארבעה הדורות שהיו מגולגלים ונשתאב בהם החטא עולה המספר ארבע מאות... ולעומת שבאם היו כל הד' מאות שנה במצרים היו יוצאים מאליהם כמו עובר שנשלמו ימי ההריון, שיוצא מאליו... אבל כשבא להוציאם קודם הזמן היה זה כדמיון השומט עובר ממעי אמו קודם שנשלמו ימי ההריון... כן הוצרך ליד חזקה וזרוע נטויה... (משפטים תרע"ז)
ונראה לפרש שיהיו כל דברי חכמים קיימים ולומר דאלמלא חטא מכירת יוסף אלא מפני גזירת בין הבתרים היה די בשעבוד הגוף, כי בברית בין הבתרים לא נזכר שם אלא שעבוד הגוף, אבל בשביל חטא מכירת יוסף, שפגמו בבחינת הדעת והרצון הוא בראש ובבחינת המדות שבלב, הוצרכו לגלות כפולה, שעבוד הגוף ושעבוד הנפש בבחינת הראש ובבחינת הלב... (משפטים תר"פ)
ונראה כי הנה מבואר שבאכילת עץ הדעת היה ענין חטא ע"ז, כמו שאמרו ז"ל (ב"ר י"ט) והייתם כאלקים יוצרי עולמות, ומזה נסתעפה קליפת ע"ז בעולם, אך בחטא השני באותן ק"ל שנה שהיה לאונסו לא היה בו שמץ חטא ע"ז, ומזה נסתעפה רק קליפת גילוי עריות ושפיכות דמים כמובן, ובדור אנוש נתגלגלו לתקן החטא הראשון, ובדור המבול לתקון החטא השני, ובדור הפלגה לתקן שוב החטא הראשון, ובכל אלה עוד הוסיפו לחטא, עד שבמצרים קבלו ענשם לגמרי, בגזירת כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו נתקן החטא השני, שהוא חטא דור המבול, ובעבודתם בחומר ובלבנים נתקן חטא דור הפלגה, שנאמר בהם "הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר".
אך למען לבא לעומת זה לקדושה היו צריכין למצות, כי כל עוד שלא נכנסו לעומתם בקדושה לא היו יכולין להיות גאולים, וזה שניתנו להם פסח ומילה, כי פסח הוא ביעור ע"ז... ומילה היא גמר תיקון החטא השני, כמובן... (צו תרע"א)
בזוהר הקדש רבי אחא פתח... והנה כתבו המפרשים טעם לגלות ושעבוד מצרים למען יתרגלו בני ישראל לשאת על שכמם עול, ועל ידי זה נקל יהי להם לשאת את עול תורה ומצוות... ואם כן הרי גם הצרות והשעבוד בעצמם לטובה ולא למרק לבד, שדבר שהוא למירוק הרי אינו טוב בעצם רק לתכלית טובה, אבל להרגיל את האדם לשאת עליו עול תורה ומצוות הוא טוב בעצם, הא למה זה דומה למרגיל את התינוק שיוכל להלוך שהוא בעצם טוב... (שם)
כי הנה הסתיו עבר, ברש"י אלו ארבע מאות שנה דלגתים למנות משנולד יצחק. ויש להבין דלכאורה משמע שינוי הרצון בהשי"ת, דאם היתה מעיקרא הכוונה כך לא נקרא דילוג... והנה איתא בספרים הקדושים דאם היו ישראל כל ארבע מאות השנים במצרים לא היו צריכין עוד לגלות, אלא שהיו עומדין על פי הפחת שהיו במ"ט שערי טומאה, על כן לא יכלו להתמהמה... ולפי זה יש לומר שמעיקרא נקבעו שני זמנים לגאולה, אם יהיה ביכולתם להיות כל הארבע מאות שנה מוטב, ואם לאו יחשב משנולד יצחק, ובאשר הבחירה ביד האדם אין זה נקרא שינוי רצון חס ושלום, אך לשון דילוג קשה.
ונראה דיש להבין במה שאמרו ששאר הגליות משלימין לת' שנה, הלא שאר הגליות בחטאם באו עליהם, ואלמלא חטאו לא היו גולין... ואף דלא נשתייר במצרים כלום והכל נטלו עמהם, כמו שכתוב "וינצלו את מצרים", צריכין לומר שדוקא במצרים לא השאירו אבל בשאר ארצות יש ויש, ואם היו כל ד' מאות השנים במצרים היה כוחם יפה למשוך אליהם למצרים כל חלקי הקדושה המפוזרים בכל העולם, אך לא יכלו להתמהמה, ומה שנמצא בשאר הארצות הניח עד לאחר זמן, אם יהיו זכאין ימשכום אליהם לארץ ישראל, ואם לאו יהיו צריכין לאהדורי בתרייהו.
אך עדיין אינו מובן, התינח בענין ליקוט חלקי הקדושה, אבל ידוע דהגלות היתה נצרכת למירוק מחמת העונות הקודמים, דור אנוש דור המבול ודור ההפלגה, שהיו צריכין להתמרק ד' מאות שנה, אם לא חטאו ישראל ולא גלו במה היה נשלם המירוק?
...וכן יש לומר בענין המירוק במצרים, אם היו זכאים ונמשכו אחר הנפש והיתה נחשבת הנפש לעיקר ותופסת את השם והגוף טפל לה, אם כן היה מירוק הנפש עולה להם לגמרי, והיה נחשב המירוק משעה שנולד יצחק. ומירוק הגוף באשר הוא טפל היה די במעט זמן, וד' מאות שנה היה נחשב רק לנפש, אך כאשר לא היו זכאין, והנפש נמשכה אחר הגוף והיה הגוף תופס את השם, צריכין לחשוב הד' מאות שנה לשעבוד החומר והגוף. ומדה זו נוהגת תמיד, שבזמן שישראל זכאין והעיקר הוא הנפש, והנפש תופסת את השם, שוב אין צריכין שום מירוק עוד להשלים את חוסר השנים מד' מאות שנה של גלות מצרים, שהרי החשבון של מירוק הנפש הוא משנולד יצחק... (פסח תרע"ו, וראה שם עוד)
ובזה יש לפרש מאמר הש"ס פסחים (ל"ט) מאי חזרת חסא, מאי חסא דחס הרחמנא עילוון. ולכאורה אינו מובן, דהמרור הוא זכר ל"וימררו את חייהם" והמצה זכר לחירות, אם כן היה לו לקרות למצה חסא ולא למרור. ולהנ"ל יש לומר דהנה המפרשים דקדקו למה אוכלין המצה שהיא זכר לחירות קודם המרור שהוא זכר לשעבוד, ואיפכא מבעיא ליה, אך להנ"ל יש לומר דלאחר החירות כשישראל קבלו על עצמם עול תורה ומצוות נעשה השעבוד למפרע לתועלת ולשבח, ומה שאנו אוכלין המרור הוא שאנו משבחין להקב"ה על השעבוד דמעיקרא... קיצור העולה מהנ"ל שההכנעה במצרים לא היה בה שבח, אך אחר נתעלתה גם הכניעה להיות בה שבח. (שם תרע"ז)
ונראה דהנה הגלות היתה בכפלים, בגשמיות שהיו גולים בארץ לא להם, וזו היתה סיבה להעבידם בעבודה קשה בחומר ובלבנים, וברוחניות בבלבול הדעת וקיצור הנפש וכדומה. והנה העבודה הגשמית אי אפשר לחשוב משנולד יצחק, שהרי האבות היתה דירתם בארץ ישראל ולא היה עליהם שום שעבוד גשמי, אדרבה היו חשובים כמו מלכים, אך ברוחניות יש לומר שגם האבות אף שהיה סוד ה' עלי אהלם מכל מקום מחמת שהיו גרים בלתי ישיבת קבע במקום אחד היו להם טרדה ובלבול הדעת עד שהיתה להם עבודה לדחות מעליהם את הגלות הרוחנית הזאת...
ובאופן זה יש לומר בענין גלות מצרים, אם היו ישראל זוכין והיו נחשבים כאילו כולם רוחניים שהחומר היה בטל לרוחני, ולרוחני התחילה הגלות משנולד יצחק כנ"ל, על כן בדין היה נחשב שהתחילה גזירת הגלות משנולד יצחק, אך כשלא היו זכאים והרוחני היה בטל לחומר, אין לחשוב התחלת הגלות אלא מעת שהתחיל השעבוד הגשמי, ועל כל פנים אי אפשר לחשוב אלא משעה שהתחילה הגלות בפועל שירדו לגור בארץ לא להם.
והנה ידוע שישראל במצרים לא היו זכאין, כמו שכתוב (יחזקאל כ') "איש שקוצי עיניהם לא השליכו" וגו', ואם כן היה בדין לחשוב התחלת הגלות על כל פנים מיום שירדו למצרים ולהיות במצרים ד' מאות שנה שלמות, אך מחמת זכות אבות דילג הקב"ה על החשבון, והיינו שהשי"ת העמיד לפניו את העתיד שישראל יקבלו את התורה ויהיו זכאין בתכלית ותיפסק זוהמתן, ולפי מהותם זה העתיד יש לחשוב הגלות מיום שנולד יצחק. ואתיא שפיר הלשון "מדלג על ההרים" היינו ממטה למעלה, והיינו מהבחינה שהיו אז ישראל בשפל המצב במ"ט שערי טומאה לבחינה העליונה שהיו ישראל בעת מתן תורה למעלה מכל הנבראים... (פסח תר"פ)
ונראה דודאי כמו שמתנות טובות אלו מתחלפות ואינן בסוג אחד, כן היסורין שהם למרק שיהיו ראויים לזכות למתנות טובות אלו נמי אינם בסוג אחד. ויש לומר שגלות מצרים היתה המירוק לזכות לקבלת התורה, ועל כן כתיב "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", ומכלל שגלות מצרים היא היפוך קבלת התורה, וכל מירוק הוא בהיפוכו. ובפשיטות יובן על פי מה דאיתא בספרים טעם גלות מצרים כדי שיהיו מורגלים להטות שכמם לסבול עול על צואריהם, ואז יהיה ביכלתם לסבול עול תורה ומצוות. כן נראה מפורש מן הגזירה הראשונה "הבה נתחכמה לו", שכשזה קם זה נופל, ובזה לקחו מישראל בחינת החכמה, וזה מירוק לנפש השכלית. ויותר מזה עוד נראה מפורש מן הגזירה הרביעית "לא תוסיפון לתת תבן לעם", והיה כדי להטריד את מחשבתם וליטול מהם את בחינת הדעת, והוא היפוך מתורה שהיא בשכל... ומזה בא מירוק לשכל האדם להיישירו לתורה השכלית והכנה לקבלת התורה. (מסעי תרע"ז)
...ולפי שנולד מאברהם שהוא היה טהור מטמא כמו שאמרו ז"ל ולמראית העין לא היה קדוש מרחם לכך מצידו נמשך גלות מצרים. ונודע שגלות מצרים נגד אברהם, והוא נתבשר בו "ידוע תדע" וגו', ואמרו ז"ל בשביל שאמר "במה אדע" וכו'. ושאלת "במה אדע" פירשו בתענית דרוצה לומר שמא יחטאו בניו, ורצה להגיע למדרגה זו להיות קדושים מבטן ואף על פי שחטא ישראל ולא יסור תומתו הימנו באמת, וזהו במה אדע וכו', על זה אמר לו "ידוע תדע" וגו' שגלות מצרים יהיה הכנה לזה לשיהיו אומה שלימה מיוחדת להשי"ת, ובשביל שאמר במה אדע שזהו נמשך מצד שהוא היה טהור מטמא ולא היה במדרגה זו עד יצחק, ולכך באה שאלה זו לו מצדו, וכן תשובה זו לו מצידו... (חלק א אור זרוע לצדיק עמוד ו)
...וביאור זה כידוע מטעם חכמי האמת כת הקודמין ז"ל כי התורה נפלה בגלות מצרים והוצרכו בני ישראל לגלות לשם ולהוציאה משם... וזה ענין נפילת התורה למצרים על ידי חטאי דור המבול והפלגה כנודע מדבר המספרי קדמוניות, כי ראשית כל החכמות כולם היו במצרים על ידי חכמי המצרים הקדמונים, ואחר כך (בזמן גלות בבל ומעט קודם) בארץ כשדים ואחר כך ביון... וכפי ענין השפעת אור חכמה היוצא מן השי"ת באותו זמן ובאותו דור כך הוא ענין החכמה שבין האומות באותו זמן, וכך הוא הדברי תורה היוצאים מפי חכמי ישראל באותו זמן הכל מכוון... (שם שם עמוד יט, וראה שם עוד)
והנה על ידי שני מיני גזירות הנ"ל הוציאו לאור ב' חלקי התורה הנ"ל מתוך אופל המי הזידונים, ולכן אמרו בזוהר בחומר דא קל וחומר, ובלבנים דא לבון הלכתא שהוא תורה שבעל פה שהוא נגד חלק הל"ת, נגד ולא עבדים לעבדים, שזכו לזה על ידי שהיו עבדים למצרים, כי אמרו ז"ל שטענו הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, כי באמת כל חכמות המצרים היו גם כן בין בני ישראל ועל הגוון היה הכל אחד, רק ההבדל בנקודה שבלב, כמו שאמרו ז"ל בשביל ד' דברים נגאלו וכו', והמכוון בארבעתם שהיו מיחדים עצמם לעם בפני עצמם ומכנים שמם בשם ישראל אף על פי שלא היה שום היכר עליהם רק מה שבשם יכונה ומובדל מעמים בשם לבד די, ולכך התחלת הספר "ואלה שמות בני ישראל", שזה לבד הבדל השם בני ישראל זהו יסוד התורה...
וכל פרט ופרט עבודה מגלות מצרים הוציא אותו פרט דברי תורה השייך לדוגמתו הטמון בהם, ובכלל על ידי גזירות העבדות שהשתוקקו מאד וקיוו לה' להסיר מהם עבודת עבד שבו לברר נקודת ולא עבדים לעבדים, שבהם כפי רצון השי"ת באמת, ומצד גזירת הבנים שהוא העדר הקיום במין לעד למדרגת עבדיי שהוא הקיום לעד כמו שכתבתי לעיל, כי נגד אנכי הוא מכת בכורות למצרים...
ולכך אז בעת גזירת הבנים הגיע המשפט שזכו לכך שיתגלה אור אנכי בעולם ונולד אז משה רע"ה, ובעת לידתו בטלה גזירה זו כי כבר יצאו מי התורה מתוך המים הזידונים... אבל עד לידתו היה שקועה בהם, שזהו טענת הללו עובדי ע"ז וכו', שגם נקודת חכמת התורה האמיתית ושם ישראל האמיתי שקוע בהם, שזה ענין גזירת הבנים שמורה חס ושלום שאין האנכי ברור אצלם כנ"ל בענין מכת בכורות, וכן גזירות העבדות והם עבדים לעבדים שאין הלא יהיה ברור כנ"ל... (שם שם עמוד כב)
אכן נודע הדבר, ודרשו רז"ל שנודע לו טעם השעבוד בשביל לשון הרע, כי ענין השעבוד התחיל "הנה עם בני ישראל רב" וגו', רוצה לומר בשביל שהם עם מיוחד בני ישראל, וכמו שאמרו ז"ל בשביל ד' דברים נגאלו, שהמכוון בהם שלא רצו ישראל להתאחד עמהם בשם ולשון והתחתנות, שזה המכוון בגדורים בעריות, כמו שזכרו על זה אחת היתה ופרסמוה, ועל ידי זה החל מורא מצרים ושעבודם בם, כי ישראל החזיקו עצמם ביחוס שהם בני ישראל, ולברר זה היה גלות מצרים לברר יחוסם, שאמת הוא שהם מיוחסים והם זרע קודש, כמו שכתבתי שזה ענין גלות מצרים... (שם עמוד כה, וראה שם עוד)
ובתחלה היו רק אנשים מיוחדים בכל דור בעלי השגה שהכירו אלקותו ית', ועליהם היה העולם עומד, עד שבא יעקב אע"ה אשר בחר לו י-ה ישראל לסגולתו דכל זרעו נבחרו, אלא שעדיין היה צריך בחירה זו לבירורים, ועל זה היה גלות מצרים שנשתעבדו בחומר ולבנים וכל עבודה בתכלית ההשתקעות עד שנפלו למקום שנפלו כידוע מדרז"ל, וכמ"ש גוי מקרב גוי, ואז דייקא ראה השי"ת שהגיע עתם עת דודים להתדבק השי"ת בתכלית תוקף האהבה, והבירור היה דמיד בבוא משה רע"ה "ויאמן העם", וידוע דבכל מקום העם מורה על שפלות, ובספר אור זרוע פירוש עם הא"ר מלת עם כמו עמיא בארמית, דרוצה לומר כהיון והעדר האור, ועל כן משה רע"ה נתיירא הן לא יאמינו לי, כי ידע מצבם אז בתכלית השפלות שאין למטה ממנו... ודבר זה היה אחר מתן תורה שכבר נקנו להשי"ת ונשתעבדו לו בשעבוד גמור, והקנין היה ביציאת מצרים כמשז"ל ביוקר הן עומדין לי משפחות משפחות וכו', ובמתן תורה נגמר הקנין ומקודם זה אף על פי שכבר נבחר יעקב אע"ה עדיין לא נתברר הקנין הגמור בכל זרעו אפילו שלא יהיו בנגלה כן... (חלק ד מחשבות חרוץ עמוד סו, וראה ההמשך גלות-ישראל בגלות)
ראה עוד: גלות מצרים-ישראל במצרים-שעבוד.
וכן בכל פעם שהיה צורך לתת לצדיק אפשרות להתעלות למדרגה עליונה מאד, נזרק אל סביבות השפלים היותר גרועים, למען ילמד מהם את פחיתות הרע, ויתאמץ עד מרום קיצו...
וגם ישראל כשהוצרכו להכנה לקבלת התורה, לא שלח אותם הקב"ה לישיבה של מעלה שמשם לקח משה רבינו ע"ה התורה, אלא אדרבא לתוך שיעבוד מצרים, להיות עבדים לבעלי מ"ט שערי טומאה, ושיעבוד זה הביאם לידי "ויזעקו אל ה'", תשובה זו שהתחילה מן ההיפך היא שגרמה להם לעלות עד למדרגת קבלת התורה, וראתה שפחה על הים וכו'. (חלק א עמוד קנח)
גלות מצרים היא בחינה מיוחדת בגלות הנפש שהיא שליטת היצר. השם "מצרים" נגזר משורש מצר, שמובנו דוחק וגם גבול. ידענו שמעולם לא היה עבד יכול לברוח ממצרים, זה סימן על גודל הדוחק וחוזק הגבול. הרי שמצרים מקום מיוחד לגלות בדרגה היותר כבדה, וכן בגלות הנפש כי טומאת מצרים חזקה עד מאד, כאמרם ז"ל ששר מצרים הוא שר של גיהנם, והשר הוא התוכן הפנימי של אומה, ומבואר במהר"ל שגיהנם הוא ההעדר הגמור של רוחניות. ומצרים כפו את שלטונם גם על רוחם ונפש של ישראל עד שהגיעו שם למ"ט שערי טומאה. פרעה מלך מצרים הוא בחינה מיוחדת בפחיתותה, כמרומז במעשה העגל, "כי פרעה אהרן לשמצה" וכו', הרי שבחינת הנהגת הטומאה שבמצרים היא פתיחת הגבול ליצר שיוכל להתפשט כרצונו, ללא כל אפשרות גאולה ויציאה משעבודו. ולצאת משעבוד בחינת פרעה ומצרים לא היה אפשר בלי חסדו הבלתי בעל תכלית של הקב"ה. (חלק ב עמוד יז)
וביארו לנו חז"ל הקדושים שאלמלא סייע השי"ת לישראל להתעלות למדרגה העליונה של ראיית ה' לבדו לא היו מתעוררים אל הקדושה כלל, כי בעומק טומאת מצרים היו נשארים אדישים גם לגבי ראיית מלאך, זהו שכינו חז"ל בחידותם, שאפילו מלאך היה נפגם בטומאת מצרים, ולכן עבר ה' בעצמו במצרים. אבל אי אפשר לאור כזה לחול מבלי שיהיה כלי מתאים לקבלתו, ולשם כך היו ישראל צריכים לכור הברזל של היסורים הממרקים את החומריות, ומצד שני גם לקרבן פסח שהוא בחינת ביטול עבודה זרה של מצרים... (שם עמוד כ)
שונה היתה גלות מצרים מכמה גלויות אחרות, גלות נוראה היתה, שרו של עשו הוא השטן, אך תוכן מצרים הוא המרכבה הטמאה בכללותה. השטן שהוא שרו של עשו הוא עצם הרע, ומצרים הם ראשי נושאי הרע. המצרים היו מתגאים הרבה בחכמתם ובבניניהם וכשופיהם, והיו חצופים ומבזים כל אומה ולשון בלבבם, וזה היה עיקר קושי גלותם. אחר כל ההכנות ירדו ישראל במצרים למ"ט שערי טומאה, למה פעלו מצרים עליהם כל כך? כי סבל הגלות תחת יד גאוה משפיל וגורם ביטול לבבות ופועל שמות נוראות, לכן אנו מצווים לזכר יציאת מצרים, למען נדע את ערך היציאה מחושך נורא כזה... (שם עמוד רלג)
כשהגיע בית יעקב לשלמות זו של בחינת "כלל" (ס' ריבוא), ירדו לגלות מצרים, כדי לתקן את חטא אדם הראשון בשלמות, בבחינת "כלל" היה צריך לנסות אותם אם השגתם ודביקותם בשלמות הרוחנית היא קנין אמיתי בנפשם. זה היה גדר גלות מצרים: לעומת שלמותם הרוחנית וקדושתם הוטלו למצרים ששקעה בטומאה לגמרי. המצרים עסקו ברוחניות המושחתת של צד הטומאה, מכשפים המכחישים פמליא של מעלה, עובדים לבהמות מפני שסבורים שגלגולי אבותיהם בהם, ומתקשרים עם נפשות מתים ושדים, ועוסקים בחכמה כדי לשעבד את הטבע לרצונם, ולהפיק כל הנאות העולם הזה, ברדפם אחר תאוה וזימה.
ביארנו שאופי כל גלות ונסיונותיה הם לפי מהות ומדרגת עם ישראל באותה תקופה. כנגד גודל מדרגת ושלמות בית יעקב הוטל לתוך תוקף הטומאה של רוחניות מושחתת ששלטו בהם שלטון בלי מצרים, ובני ישראל לא התבטלו בפניהם, היו מובדלים ורחוקים מהמצרים, נשארו דבוקים לרוחניות דקדושא, ולא שינו תוכנם - שמם וכו'. (חלק ג עמוד ריג)
ישראל גלו למצרים ערות הארץ, בחינה עמוקה בטומאה ובגלות השכינה. טומאת מצרים הגיעה עד נ' שערי טומאה, דהיינו כליון רוחני. ובני ישראל ירדו שם עד לשער המ"ט, לשער נ' לא ירדו משום בחינת "לא מאסתים" ששומרת על ישראל מכליון רוחני וגשמי כידוע.
פרעה מלך מצרים מרמז על תוכן מהותה המיוחדת של מצרים, שהיא חשיפת הטומאה, הוצאתה מן ההסתר אל הגלוי, (כלשון "ופרע את ראש האשה"). והיא שיטה מיוחדת בדרך הטומאה - להסיר כל הגבלה, לבטל כל זיק של בושה פנימית. זוהי בחינת "כי פרוע הוא כי פרעה אהרן" וגו' שנאמרה בחטא העגל, זהו גם גדר "שובנו תוקף ליראתך ולא נחשף שולים" שנמצא בסליחות לתחלואי ילדים.
גלות נפשית זו בבחינת "פרעה במצרים" אפשרית בכל הזמנים ובכל המקומות, (ולדאבוננו עדיין היא מרקדת בינינו היום). "אילו לא הוציאנו ה' ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים לפרעה במצרים" - היינו שיעבוד רוחני כנ"ל.
עד כמה נאחזו ישראל בתוקף טומאת מצרים אפשר להבין ממה שאמרו ז"ל שארבעה חומשים מבני ישראל מתו בשלושת ימי האפלה, משום שלא רצו לצאת. וגם לאלו שלא מתו לא קל היה הנסיון לעזוב את מצרים ו"ללכת אחרי במדבר בארץ לא זרועה". מחמת קושי נסיון זה נצטוה משה לדרוש מפרעה רק "נלכה נא דרך שלשת ימים ונזבחה" וגו', לא לרמות את פרעה היתה הכונה, אלא גם כלפי יצרם של ישראל, להקטין להם את הנסיון הנ"ל... (חלק ד עמוד קלב, וראה שם עוד)