בפסח גם כן אנו לוקחים אותה, והיא (נקראת) פסח, והרי העמדנו שהיא סוד צבע של אור התכלת. בשבועות אנו לוקחים אתה, והיא שתי הלחם, וכתוב (במתן תורה) וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, ואנו לוקחים מתורה שבכתב את התורה שבעל פה, (שהיא המלכות). בט"ו באב היא (המלכות) עומדת בשמחה על בנות ישראל, וכל שאר הימים הם לתקון שלה, ועל כן אשר תקחו מאתם כתוב, (לשון רבים). (תרומה קסב)
אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו, כל הכלים טעונין טבילה, ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות, בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה, שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל, ואומר תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה... אלא ט"ו באב מאי היא, אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבא זה בזה, מאי דרוש, זה הדבר אשר ציוה ה' לבנות צלפחד וגו', דבר זה (שבת יורשת לא תתחתן בשבט אחר) לא יהא נוהג אלא בדור זה.
אמר רב יוסף אמר רב נחמן יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל, שנאמר ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה, מאי דרוש, אמר רב ממנו ולא מבנינו. אמר רבה בר בר חנה יום שכלו בו מתי מדבר, דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי וגו'.
עולא אמר יום שבטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל... רב מתנה אמר יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה... רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. תניא רבי אליעזר הגדול אומר מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשים. אמר רב מנשיא וקרו ליה יום תבר מגל, מכאן ואילך מאן דמוסיף יוסיף (לילות על ימים לעסוק בתורה יוסיף חיים), ודלא מוסיף יאסף...
תנו רבנן בת מלך שואלת מבת כהן גדול, בת כהן גדול מבת סגן... (תענית כו ב ול ב)
בט"ו באב למה, רבי יעקב בר אחא בשם רבי יסא שבו זמן קיצה יפה לעצים, שכל עצים שהן נקצצין בו אינן עושין מאכולות... רבי חייה בר אשר בשם רב שבו התיר הושע בן אלה פריסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים... רב שמואל בר רבי יצחק ואמרין לה בשם רבי שמואל בר נחמן שבו הותרו שבטים לבא זה בזה... ורבנן אמרי שבו הותר שבטו של בנימין לבא בקהל... רבי אבון אומר שבו בטל החפר, ואמר רבי לוי בכל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר צאו לחפור, והיו יוצאין וחופרין להן קברות וישינים. ובשחר היו עומדים ומוצאין עצמן חסירים ט"ו אלף ופרוטרוט, ובשנה האחרונה עשו כן ומצאו את עצמן שלימים, אמרו דלמא דטעינן בחושבנה, וכן בי'... ובט"ו, כיון שאישלם סיהרא אמרו דומה שביטל הקב"ה אותה הגזירה קשה מעלינו, ועמדו ועשו יום טוב. (תענית כו א)
...וכן היום טוב של ט"ו באב, שגמרו להכין עצים למערכה, ובזה שמחו לגמרה של מצוה, וכן את השמחה הזאת ניצלו כדי לשדך שידוכין לשם שמים. כשם שזו שמחה של מצוה כך זו. כמה גדולה טהרת הלב!
"מי שאין לו אשה נפנה לשם". לא קרה מעולם שילך לשם מי שלא היה עומד להשתדך. רק כדי לראות. איזו קדושה וזהירות! ..."וחולות בכרמים", בכרמים דוקא, לשם צניעות. "ומה היו אומרות" אומרות אבל לא מזמרות, המחול, לשם שמחה של מצוה הוא מותר, אבל זמר אסור.
"בכלי לבן שאולים", כאן מגלים אנו פרשה אחרת, פרשה של בטחון ושל חסד. אשה צעירה ההולכת להיראות לשם שידוכין, אפילו הצנועה ביותר מדקדקת ללבוש שמלה יפה כדי לעשות רושם טוב, ואין שום גנאי בדבר. אבל לא כדורות האחרונים הדורות הראשונים. כאן - כולן בכלי לבן פשוטים, כולן שוות, אין אחת שמצטיינת בלבושה לגבי כל חברותיה. נוראות! ונורא הבטחון שבדבר. ולא עוד אלא "שאולים". אפילו אם יש לאחת מהן שמלה לבנה מבד יותר חשוב היא מוותרת על זאת. הבת העשירה שואלת מן הענייה, והענייה מן העשירה, ולמה, כדי שלא לבייש את האחרות. נורא החסד וההתחשבות ברגשי הזולת!
ובמי מדברים כאן? לא על בנות התנאים וגדולי הדור, אלא על בנות פשוטי העם, "בנות ירושלים", מעתה שמא נבין במקצת איך השוו חז"ל קדושת מחולות אלו לקדושת המועדות וקדשי שמים... (חלק ד עמוד קפא)
...אבל היכן מצינו רמז בתורה לזה שנקרא ט"ו באב יום טוב. נראה לי שהוא ממה נאמר סוף שופטים "הנה חג ה' בשילו מימים ימימה" וגו', ולא פירש איזה חג מימים ימימה. והרד"ק פירש על יום הכפורים, שבו נזכר במשנה "ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים". אבל היכן מצינו שיהיה נקרא יום הכפורים חג, אבל נקרא רק מקרא קודש, דחג לשון שמחה בכל מקום, וכמו שאמרו בחגיגה י' חוגו חגא, פירש רש"י להרבות שמחה, ובתוספות יש שמפרשים מלשון רקידה... ודוחק לומר שמרמז על יום הכפורים. לכן נראה דחג ה' בשלו מכוון על ט"ו באב, דכל החגים לא נקראו חג ה'... ורק מצינו אצל אהרן שאמר "חג לה' מחר" על י"ז בתמוז, שאז נשלם המ' יום ראשונים שהיה משה רבינו בהר, ולולי הקלקול היה אז חג לה', שאז היה צריך להיות יום שמחת לבו של הקב"ה כמו במתן תורה, וכמו שנאמר במצרים "שלח את עמי ויחוגו לי במדבר", ולא מצינו שעשו ישראל חג במדבר... אך אחר הקלקול נדרש על יום הכפורים, שהוא יום שניתנו בו לוחות אחרונות, הפסוק ביום חתונתו, דלא היה חרות ונחקק כל כך בלוחות האחרונות, וביום שמחת לבו נדרש על בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו, שרק אז יתוקן הכל... ונראה דחג ה' קאי על ט' באב, דבזמן הבית היה חג, וכמו שנאמר "והפכתי חגיכם לאבל", ואיזה חג נהפך לאבל, רק קאי על תשעה באב, שבזמן הבית היה חג... ונראה שהיה החג ז' ימים מט' באב עד ט"ו באב. ויש לומר שזה שלמדו במועד קטן כ' לאבילות ז', דכתיב והפכתי חגיכם לאבל, מה חג ז' אף אבילות ז', ובירושלמי דייק אימא ח' כמו ימי החג, ומשני שמיני רגל בפני עצמו, ויש לומר שלמדו ממה שהיה להם ט' באב לחג ז' ימים בזמן הבית.
ובאמת איתא בגמרא בין הטעמים של ט"ו באב יום שכלו בו מתי מדבר, דאמר מר, עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה וכו', ולתוספות בבא בתרא קכ"א בשנה האחרונה מתו בט' באב, רק מפני האבל שהיה ז' ימים מט' באב עד מקצת יום ט"ו באב, לכן לא היה הדבור עד ט"ו באב, ולכן עשו יום טוב בט"ו באב, שאז דבר ה' אליו בלשון של תורה בלשון חיבה... ובט"ו בו קבעו בזמן הבית חג ומחולות, שהיה יום האחרון מז' ימי חג אלו... ואם לא נשתברו לוחות ראשונות היה אז בי"ז בתמוז יום חתונתו ויום שמחת לבו יחד, ואחר שנעשה הקלקול אז נקרא יום הכפורים יום חתונתו, שאז היה יום סליחה ומחילה ונתקן מה שקלקלו בנעשה במעשה העגל. ויום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. דאחר החטא נצרך לתיקונו תורה שבעל פה, והוא כנגד כתר נשמע... ולכן קבעו מחולות בט"ו באב, שאז יהיה הבנין לעתיד, כמו שכתוב בפסיקתא, וזה שאיתא במשנה ביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו... ולכן קבעו יום טוב ומחולות בעיגול כעטרה, (שכתוב בעטרה שעיטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו), ועל זה מסיק בגמרא שעתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכו'... (דברים חמשה עשר באב א)
אבל הנראה משטחיות המשנה שביום חתונתו חוזר על יום הכפורים, וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש דלעתיד יהיה ביום ט"ו באב, ומצינו סמיכות לזה בפסיקתא, דאיתא שם מפני שבית הקדש הראשון נחרב במזל אריה, זה אב, ועל ידי אריה זה נבוכדנצר, אף בית המקדש לעתיד לבא יבא אריה זה הקב"ה, ויבנה את בית המקדש במזל אריה זה אב, ובודאי המכוון על ט"ו באב... (שם ב)
להבין מה ענין היום טוב של ט"ו באב לעשות בו סעודה של משתה ושמחה, מאיזה טעם הוא סעודת מצוה, אין טעם מספיק לעשות עתה על מה שיהיה בו בנין בית המקדש, כי כל המועדים על שם המאורע בו מכבר, על ידי זה נשאר רושם והשראת קדושה באותו זמן. ויש לומר הרמז על פי הגמרא סוף תענית על ט"ו באב, מכאן ואילך מאן דמוסיף יוסיף, ופירש רש"י דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים. וענין הוספה זו על התרבות תורה שבעל פה, שהיא דייקא נתרבה אחר החורבן בחשכות הגדול, ועל ידי זה נזכה לאור הגדול של בנין בית המקדש במהרה בימינו... ועל פי דברינו הנ"ל יובן שביום הזה מתנוצץ התיקון של הפגמים מה שעל ידי זה חרב הבית, ועל ידי התיקון של הפגמים נזכה לבנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו באותו יום... (שם ג)